• כל הנבואה
  • א. פתיחה
  • ב. והחכמה מאין תימצא
  • ג. חכם עדיף מנביא
  • ד. כל הנבואה

כל הנבואה

א. פתיחה

שאלה כללית היא - האם העולם נע במעגלים, או שמא בקו ישר. כלומר, האם ניתן לומר - בכל מיני תחומים - שהעולם מתקדם, או שמא 'מה שהיה הוא שיהיה' ובאופן כללי 'אין חדש תחת השמש'.

אפריורית, אין סיבה לצפות לתשובה אחידה. ייתכנו תחומי התקדמות, לצד אזורי נסיגה. ואכן, ישנם תחומים בהם ברורה התקדמותו של העולם, ולעומת זאת יש תחומים בהם נטיית הלב אומרת שהכל נשאר אותו דבר.

לדוגמה - ברוב תחומי הידע האנושי, נראית התקדמות ברורה. אנו מסוגלים להשוות את ידיעותינו הפיסיקליות לאלו של קדמונינו, וההבדלים הברורים מטים את הכף לטובת התנועה בקו ישר. כך גם בתחום הטכנולוגי, שמיישם ידע פיסיקלי, ובו נראה היטב לעין כיצד התקדם העולם.

כמובן, יכול מישהו להתחכם ולטעון שמושג ה'התקדמות' הוא מושג גמיש, ולא בטוח שזוהי התקדמות. אך אנו מתייחסים למכנה משותף די כללי, שמוסכם על רוב האנשים. ורוב העולם יסכים שהיכולת לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות, יכולת שלא היתה מצויה לפני כמה מאות שנים, אכן מבטאת התקדמות של העולם.

שוב - אנו מצטמצמים בחקירתנו לסקטור מאוד ספציפי, וייתכן שבתחומים אחרים אין התקדמות ואולי יש אפילו נסיגה. אך בתחומי ידע רבים, אפשר לטעון שהעולם אכן התקדם.

כדוגמה נגדית נוטים אנשים רבים להביא את תכונותיו הפסיכולוגיות או המוסריות של האדם. כאן, אומרת דעה די דומיננטית, אין שום שינוי עקבי ורציף לטובה. האדם נשאר אותו אדם, ותכונותיו - הטובות והשליליות, יבואו לידי ביטוי דומה בכל תקופה ותקופה.

דווקא בתחומי ידע, שבהם יש הצטברות עקבית וקיים בהם הפן של ננס הרוכב על כתפי ענקים, דווקא בהם ניתן לצפות להתקדמות רצופה. אך באנושיותו של האדם, ובתכונות ליבו - אין לצפות לכך, ובאמת אין תופעה שכזו.

מטרתנו היא להתמקד בתחום שניתן לקרוא לו 'אופי הקשר של האדם עם הקב"ה'. אנו נרצה לבדוק האם העולם שלנו היום טוב ומשובח יותר מהעולם של פעם, בהקשר הזה.

ובאופן ספציפי יותר - עיקר הקשר שלנו עם הקב"ה כיום, הוא דרך לימוד תורה ותפילה. תופעה זו מהווה את השיא של אלפיים השנים האחרונות, מאז החל הפיתוח האינטנסיבי של התורה שבעל פה. תמונת נגד לכך, היא העולם של התנ"ך, עולמם של הנביאים. עיקר הקשר עם הקב"ה באותו עולם, היה דרך עבודת בית המקדש והנבואה.

השאלה שנרצה לשאול היא - האם ערוצי הקשר שלנו עם הקב"ה מהווים התקדמות לעומת אותו עולם נבואי, או שמא לאו? ובאופן קונקרטי - האם עלינו לחתור לחידושה של הנבואה, כערוץ קשר עם הקב"ה, או שמא עלינו לשמוח שזכינו לחיות בתקופה שבה האמצעים שיש בידינו טובים הרבה יותר?

התשובה הברורה והחד-משמעית שנרצה להציב, קובעת שבתחום הזה של אופי הקשר עם הקב"ה חלה התקדמות בולטת ביותר. נרצה לטעון שהדרך של לימוד תורה עדיפה בכל מובן שהוא על הדרך של הנבואה - 'חכם עדיף מנביא'. ובאותו אופן קונקרטי נרצה להסיק, שהכמיהה לחזרתה של הנבואה כמוה ככמיהה להדלקת אש על ידי הקשת שתי אבני צור זו בזו.

ב. והחכמה מאין תימצא

בסעיף זה ננסה להבין את התהליך שמתרחש במהלך לימוד תורה. הטיעון המרכזי אותו נרצה לבסס, קובע שלימוד תורה הוא קשר דו-סיטרי עם הקב"ה, ולא קשר חד-סיטרי בלבד. לא רק אנו מדברים עם הקב"ה, אלא הקב"ה גם מדבר איתנו. בהמשך נראה עד כמה עדיף הדו-שיח הזה על פני הקשר הדו-סיטרי של הנבואה. אולם קודם לכל נרצה לשלול את החלוקה שמועלית מדי פעם, חלוקה הקובעת שרק הנבואה היא קשר דו-סיטרי עם הקב"ה, ואין בעולמנו היום כדוגמתה.

קיים דיאלוג, בין הדיאלוגים של אפלטון, ובו טוען סוקטרס שהאדם איננו לומד שום דבר חדש, אלא רק נזכר בדברים שכבר טבועים בנשמתו. סוקרטס מוכיח את הטענה הזו, בדוגמה די מוזרה. על כל פנים, זוהי עמדתו, והיא משמשת אותו כאחד הנימוקים להישארות הנפש. מאחר שכולנו רוכשים הרבה ידע, ומאחר שצריך להניח שהידע הזה כבר היה קיים בנו ורק נזכרנו בו מחדש, הרי לנו - כנראה - שנשמתנו נתגלגלה מנשמות קדומות יותר.

טיעון יווני עתיק זה, נשמע במבט ראשון תמוה. אך אם חושבים על כך, גלום בו יסוד עמוק ביותר. אם מנסים לחשוב על עצם תהליך המחשבה, ועל עצם תהליך הלימוד, מגלים בעיה קשה ביותר. נאמר זאת כך - אדם עומד מול משהו, ואינו מבין אותו. הוא חושב, מאמץ את שכלו, ופתאום מבין אותו. כיצד זה ייתכן?

אם הוא לא הבין קודם, מה נתחדש בו פתאום? לכאורה יש כאן יצירה חדשה, ולא סתם יצירה חדשה, אלא יצירה של יש מאין. והרי מושרש בנו היטב שאין 'יש מאין' בעולם שלנו. חוקי השימור למיניהם, והתחושה האינטואיטיבית ששלב הבריאה של העולם הסתיים מזמן, מותירים בעיה רצינית ביותר.

יתירה מזו - כאנשים מאמינים ברור לנו שבאמת אין ביכולתו של האדם ליצור יש מאין. זהו כוח השמור לקב"ה בלבד, והאדם לא ניחן בו. אך אם בכל תהליך של לימוד, ולו הלימוד הפשוט ביותר, כרוכה יצירת 'יש מאין', כיצד מתיישב הדבר?

ניתן להציע שתי תשובות בדבר :

תשובה אחת - אכן, אין כאן שום תהליך מחודש של יצירת יש מאין.

תשובה שנייה - אכן, תהליך הלימוד קשור בהתערבות מתמדת של הקב"ה.

התשובה הראשונה היא התשובה הסוקרטית. מתוך האילוץ שנראה הכרחי לגמרי, קובע סוקרטס שכנראה אין דבר כזה כמו לימוד של דבר חדש. אנו נכפים להניח שהכל ידוע מראש, והאדם רק חוזר ונזכר בדברים שהיו בו מאז ומתמיד.

אך תשובה זו, גם אם היא מסקנה שנראית הכרחית מהצבת הנתונים במשוואה הסוקרטית, סותרת את ההרגשה הבסיסית של כל אדם הלומד משהו. כפי שניתן להתפלמס על עצם קיומה של בחירה חופשית, אך לא ניתן למחוק את הרגש הטבעי האומר שיש בחירה חופשית, כך גם ביחס ללימוד. לכל מי שלומד משהו, ופתאום מגיע ניצוץ של הבנה, ברור שאכן התרחשה כאן יצירה חדשה בתכלית.

התשובה השנייה מגבה את ההרגשה הטבעית הזו, והיא מהווה גם יסוד עצום באמונה. לפי התשובה השנייה - אכן יש כאן יצירת יש מאין, אלא שרק הקב"ה מסוגל ליצירה שכזו. לכן, אנו נכפים להניח שבכל תהליך של לימוד 'חדש', יש התערבות נקודתית של הקב"ה.

נוסיף, בשלב זה, מספר מושגים חשובים. בעל התניא מחלק את תהליך הלימוד האנושי לשלושה שלבים - חכמה, בינה ודעת. החכמה היא השלב הראשוני, הניצוץ. הבינה היא השלב שבו מתבוננים באותו ניצוץ, ומפתחים אותו. זהו שלב של 'יש מיש' ולא 'יש מאין'. הגרעין היסודי כולו כבר טמון במוחו של החושב, אלא שצריך לנסח אותו ולסדרו היטב. השלב השלישי, שלב הדעת, הוא שלב של התקשרות נפשית לעניין, שלב שבו מפתחים 'דעה' לגבי הנושא מעבר לעצם הבנתו.

עיקר העניין שלנו הוא בשלב הראשון - שלב החכמה. זהו השלב הבעייתי במהלך של סוקרטס, השלב שהניע אותו להשקפת העולם המוזרה שפיתח. זהו השלב של 'יש מאין', שמבהיר לנו כיצד מתערב הקב"ה בכל רגע ורגע של לימוד כלשהו. ועל השלב הזה נדרש הפסוק הבא:

"והחכמה מאין תמצא..." (איוב כ"ח, יב).

כלומר - החכמה היא יש מאין. מוצאה מן אין, ומציאותה דורשת התערבות ניסית ברמה של בריאה מחודשת, בכל רגע ורגע של תהליך הלימוד. בפרט - בלימוד תורה, בא בכל רגע לידי ביטוי הקשר שלנו עם הקב"ה.

נתעכב על נקודה זו - לא מדובר על קשר חד-סיטרי, שבו אנו מנסים, 'מבחוץ', להבין את דבר ה'. מדובר בהכרח על קשר דו-סיטרי, שבו הקב"ה משתתף עימנו בכל שנייה. שהרי ללא השתתפות זו - אין להבין כיצד ייתכן בכלל לימוד כלשהו. וייתכן שלכך מכוונת המימרא הבאה:

"... ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, ששכינה עמו? שנאמר - 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'..." (ברכות ו.).

ג. חכם עדיף מנביא

דיברנו בסעיף הקודם על מעלתה של התורה, והדגשנו את האופי המיוחד של הקשר עם הקב"ה, שנוצר תוך כדי הלימוד. בסעיף הנוכחי נרצה לתאר את המימד ההפוך, את חלישותו וקלישותו של קשר הנבואה עם הקב"ה.

ואכן, בכל פרמטר שעשוי לעלות על הדעת, עדיפה דרך הלימוד על פני דרך הנבואה. אנו מתמקדים בנבואה הרגילה, ולא בנבואה המיוחדת של משה רבינו, שלה יש מאפיינים רבים הדומים ללימוד תורה.

נבואה רגילה, בניגוד ללימוד תורה, איננה תהליך רצוני. הקב"ה מנבא את הנביא באופן שרירותי, לפעמים בניגוד לרצונו ולפעמים ברגע לא מתאים. ניתן, אמנם, לבצע פעולות שמקרבות את האפשרות להתנבא:

"ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' "
(מלכים ב' ג', טו).

אך באופן עקרוני, הנבואה איננה תהליך רצוני. וכאן אנו עומדים בניגוד ברור ללימוד התורה. כתר של תורה מונח, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. בלימוד תורה ניתנת לנו האפשרות המדהימה (שהרבה פעמים אנו שוכחים את עוצמתה) להתקשר לקב"ה בכל רגע ובכל שנייה. הדבר היחיד הנחוץ הוא כוח הרצון שלנו, והמוכנות להשקיע וללמוד.

הנבואה, באופן כללי, באה במראה לא ברור. אין אנו יודעים כיצד בדיוק היא היתה מתרחשת, אך אין ספק שהרבה נביאים לא הבינו כל כך מה הם רואים. הדבר בולט מאוד בנביאים שנשאלים מפורשות על המראה שבו הם חוזים, והם לא מסוגלים להסביר אותו:

"... ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושנים זיתים עליה - אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה. ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר - מה אלה אדני? ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי - הלוא ידעת מה המה אלה? ואמר - לא אדני..." (זכריה ד', ב-ה).

נבואתו של זכריה איננה כה דמיונית ומרוחקת. בתקופה של פעמי גאולה, של כמיהה לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, רואה זכריה מנורת זהב שנוצק אליה שמן.

אדם ה'לומד' את נבואת זכריה, מבין הרבה לפניו מהי משמעות החזון הזה. ברור מאליו שזהו חזון על בניין הבית, וחידוש מעשה המנורה. בולט לעין המסר הגאולתי שבנבואת זכריה.

אף על פי כן, זכריה אינו מבין את המראה שהוא רואה. האירוניה היא, שאפילו המלאך שמראה לו את הנבואה, המום מחוסר ההבנה של זכריה. זכריה שואל אותו מה הוא רואה, והמלאך בהלם - מה, אתה לא מבין?

דבר גדול למדנו מכאן. הנבואה היא דבר מעורפל, קשר בלתי ברור עם הקב"ה. היכולת לקלוט משהו מובנה ומסודר בתהליך של נבואה, פגומה ביותר. אין להשוות בכלל את ההבדל העצום בין לימוד תורה מסודר, תשתיתי, בנוי בהדרגתיות, למחזה מעורפל ובלתי מובן של מראה הנבואה.

עדיפותו של לימוד התורה על פני הנבואה, כערוץ קשר עם הקב"ה, יכולה להתלבש במימרא של 'חכם עדיף מנביא'. מקורה של מימרא זו בקביעה ההלכתית שאם נביא וחכם חולקים בדבר הלכה - אזי אין שום משמעות לדבריו של הנביא.

עצם ההצבה ההלכתית כבר מלמדת אותנו משהו חשוב על היחס בין לימוד לבין נבואה. הרי סוף סוף אנו מנסים לחשוף את דבר ה'. והנה נקבע לנו במפורש - דרך לימודו של החכם מגיעה בצורה הרבה יותר נבונה וראויה לדבר ה' ולאמת הגלומה בו, והיא דוחה מעליה כל כביש עוקף חלחול של קשר מיסטי עם הקב"ה.

אך לרב קוק יש פרשנות יפה, אליגורית מעט, למימרא זו. הרב קוק הפך את המימרא לרעיון היסטורי. הוא מלמד אותנו על שתי תקופות בהיסטוריה היהודית. בתקופה הראשונה שלטה הנבואה, ונכשלה במשימותיה. השרביט הועבר לממלכת החכמה, וזו אכן הצליחה במשימות שבהם הנבואה נכשלה. וכך מסביר הרב קוק:

"וחכם עדיף מנביא - מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש, לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות... עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה, ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם" (זרעונים, חכם עדיף מנביא).

מן ההגינות לציין, שהרב קוק ממשיך ומונה את חסרונותיה של החכמה. וחזונו של הרב קוק הוא שבעתיד תצטרף הנבואה לחכמה, וכל סקטור יפעל בכלי מלחמתו הוא למען מטרות שונות.

אך אין הכרח לקבל את התיזה של הרב קוק במלואה. למעשה, במקום הפרשנות ה'הלכתית' ובמקום הפרשנות ה'היסטורית' למימרא של חכם עדיף מנביא, ניתן להציע פרשנות נוספת - פרשנות מחשבתית כללית יותר.

אנו נרצה לטעון שחכם באמת עדיף מנביא, בכל מובן שהוא, ולא רק כביטוי לתהליך היסטורי שעתיד להשתנות. אכן, החכמה עדיפה בכל מובן שהוא על הנבואה, והיא מהווה ערוץ ישיר ואיכותי הרבה יותר להתקשרות עם הקב"ה.

ד. כל הנבואה

נסיים את הדברים בהערה פסיכולוגית. יש נטייה אנושית לאידאליזציה של מה שכבר לא קיים, ומנגד - יש נטייה אנושית למזער דברים מדהימים שהופכים להרגל קבוע ולטבע שני.

שילובן של שתי הנטיות הללו, הוביל להיפוכה של הקערה על פיה, ולדעה המוזרה בעליל שהיום - מצבנו עגום. הקשר שלנו עם הקב"ה קלוש ורופף, ואנו כמהים לחידושה של הנבואה, ולקשר משמעותי הרבה יותר.

כפי שביארנו לעיל, אין ספק שהדבר הפוך בתכלית. אך עדיין יש אנשים שאינם סבורים כך, ולשמם מוקדש הסעיף שלפנינו. כדי להציב מחדש את העמדה הנכונה ביחס למערכת ההדרגיות של נבואה וחכמה, יש להתבונן בשתיים.

ראשית, יש להפנים את התופעה המדהימה של 'יש מאין', שנוצרת בכל רגע של לימוד. תופעה זו היא תופעה רצונית, מתמשכת, מצטברת, ובעלת איכויות שקשה להפריז בערכן. צריך רק לדעת שהרגילות הכל כך טבעית לנו בתהליך הזה, אינה מובנת מאליה כלל, והיא נס מן הניסים המתחדשים בכל יום.

ומנגד - יש לראות את תקופת הנבואה במשקפיים הנכונות, ללא כל התוספות המטעות שנוספו לה בדורות האחרונים. הנבואה מזכירה, במובנים רבים, את מה שקורה היום עם הקבלה המעשית. תבן מעורב בבר, הכולל אוסף של שרלטנים. עירבוב של השקפות פרימיטיביות, עם בורות כללית, ואף שחיתות.

לא מקרה הוא שלצד נביאי האמת פרחה התופעה של נביאי שקר. ואדרבה - עניין זה מראה באופן ברור ביותר, שהנבואה לא היתה משהו מדהים שכל רואיו עמד מופתע. התנהגותו של הנביא, על גבול השיגעון - כפי שמציינים הפסוקים - היתה מאורע שאנשים התייחסו אליו גם בחשדנות. לא תמיד היה ברור אם מדובר ביסוד אמיתי, או אמיתי בחלקו, או מזוייף לגמרי. לא מקרה הוא שאנשים זלזלו בנבואות, בתקופת התנ"ך עצמה, ואף בנבואות פרטיות וקונקרטיות :

"ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר - סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש את איש האלהים ויאמר - והנה ה' עשה ארבות בשמים, היהיה כדבר הזה?..." (מלכים ב' ז', יח-יט).

השליש מתבטא בציניות בלתי מסותרת - כן, כן, פתאום יהיו ארובות בשמים, לך תעבוד על מישהו אחר, בתרגום חופשי ללשוננו כיום. אם אכן היתה הנבואה תופעה שאין כדוגמתה, כפי שנהוג לצייר אותה, מנין צצה חוצפתו של השליש ועזות מצחו בזלזלו בנביא?

כידוע, כל תופעה היא תלויית הקשר, ובעיקר תופעות היסטוריות. הנבואה התאימה לתקופה מאוד מסויימת, תקופה פרימיטיבית שבה - אנשים לא ידעו קרוא וכתוב, אנשים לא יכלו ללמוד ברובם המוחלט, והתקשו להתפלל.

בתקופה עגומה זו, היה הקשר הישיר עם הקב"ה שמור ליחידים ובודדים, ובצורה מאוד לא מסודרת ודי לא שיטתית. קשר זה היה הקשר הנבואי, שחסרונותיו האובייקטיביים רבים מספור, אלא שבאותה תקופה הוא היה הקשר היחידי שבא בחשבון.

עלינו לשמוח שאנו חיים בתקופה מתקדמת יותר - בשלב היסטורי שבו כל אדם יכול בכל רגע להתקשר עם אור אינסוף ברוך הוא. עלינו להיות גאים בעובדה שכתר של תורה מונח לפני כל אחד מאיתנו, ואין אנו זקוקים לתהליך החלקי והנמוך (ביחס ללימוד תורה) של נבואה. כל הנבואה, ולא קול הנבואה.