|
אחת התופעות השליליות ביותר בדורנו היא תופעת המכחישים. המכחישים נוטים בדרך כלל לנפץ מיתוסים דתיים או לאומיים, תוך כדי שימוש באמצעים דמגוגיים, הוצאת משפטים מהקשרם והצגת השערות ספקולטיביות כאמיתות מוחלטות. הם מרבים להשתמש בביטויים מזלזלים כלפי אותם מיתוסים, ושמים ללעג ולקלס את האמונה בהם. הם קובעים דברים בסגנון נחרץ, כאילו כל מה שהם אומרים הוא דבר פשוט ומוחלט ללא עוררין. בדרך כלל המכחישים הם בעלי כישרון רטורי/ספרותי ייחודי, ועל כן השפעתם מזיקה במיוחד, באשר הקורא התמים נוטה להתרשם מהעוצמה שבה הם מביעים את תפיסת עולמם.
מרבית התיאורים הללו נכונים, למרבה הצער, ביחס למאמר שפורסם בגיליון 913 של 'דף קשר', תחת כותרת, גסה כשלעצמה - "כל הנבואה" (כפרפרזה לביטוי צבאי ידוע). תחילה חשבתי שמאמר זה נכלל ב"פעמים שאתה מתעלם", אולם כאשר התגובות שפורסמו למאמר לא נגעו ישירות בתכנים, ואדרבה, מאמר אחד אף תמך בלגיטימיות שבו בגלוי, שוב לא יכולתי להבליג.
כותב המאמר טוען כי "הנבואה התאימה לתקופה מאוד מסוימת, תקופה פרימיטיבית שבה אנשים לא ידעו קרוא וכתוב", והוא מכנה אותה - "כביש עוקף חלחול של קשר מיסטי עם הקב"ה". כיון שהוא מצביע על "חלישותו וקלישותו של קשר הנבואה עם הקב"ה", ממילא, לדעתו, "הכמיהה לחזרתה של הנבואה כמוה ככמיהה להדלקת אש על ידי הקשת שתי אבני צור זו בזו". זאת לעומת לימוד תורה, שהוא, לדעת כותב המאמר, הדרך האידאלית לקשר עם הקב"ה.
למרות החידוש העצום שבטענתו, שלמיטב ידיעתי לא נאמר מעולם על ידי הוגה דעות כלשהו בעם ישראל; למרות היחס הנשגב שהוענק לנבואה בעם ישראל לאורך כל הדורות; למרות - ואולי דווקא בשל כך - שאין במאמר הוכחות משמעותיות לדבריו, הרי שכותב המאמר משתמש בסופרלטיבים ובהכללות באינטנסיביות מפתיעה, ואין לו שום ספק בצדקת דבריו: "התשובה הברורה והחד-משמעית שנרצה להציב"; "החכמה עדיפה בכל מובן שהוא על הנבואה"; "אין ספק שהרבה נביאים לא הבינו כל כך מה הם רואים"; "בכל פרמטר שעשוי לעלות על הדעת, עדיפה דרך הלימוד על פני דרך הנבואה"; "אין להשוות בכלל את ההבדל העצום בין לימוד תורה... למחזה מעורפל ובלתי מובן של מראה הנבואה"; "החכמה עדיפה בכל מובן שהוא על הנבואה"; "אין ספק שהדבר הפוך בתכלית. אך עדיין יש אנשים שאינם סבורים כך, ולשמם מוקדש... כדי להציב מחדש את העמדה הנכונה ביחס למערכת ההדרגיות של נבואה וחכמה"; "קשר זה היה הקשר הנבואי, שחסרונותיו האובייקטיביים רבים מספור", ועוד (ההדגשות שלי, א"ב).
אדגיש: מה שהפריע לי כל כך במאמר היו בעיקר המתודה והסגנון, ומכאן גם הנימה הלא-סובלנית בדבריי. ברם, היות שאני חלוק מכל וכל גם על התוכן, אפתח בהתייחסות קצרה לכך בפסקה הבאה.
אין לי, כמובן, ויכוח עקרוני עם הדרך שבה כותב המאמר רואה את לימוד התורה. אולם ברצוני להדגיש מדוע לימוד תורה, עם כל המשמעות העמוקה שיש לו, איננו יכול לשמש תחליף לתופעת הנבואה. לימוד תורה מביא את האדם לעיסוק בדבר ה', ובמידה מסוימת לקשר נפשי עם הקב"ה. אולם למרות ההתחכמות הפילוסופית שבמאמר, אין בלימוד תורה מפגש דו-סיטרי עם הקב"ה. האדם אינו משיג את בוראו באופן ישיר, שכן הקב"ה אינו מתגלה אליו.
ההבדל בין חכמה לנבואה נובע מסיבה אחת מרכזית: לימוד תורה דומה למפגש מעבר למחיצת זכוכית חד-כיוונית, שבו הקב"ה, כדברי חז"ל שצוטטו במאמר, נמצא עם הלומד, אך הלומד אינו יכול 'לראות' מעבר למחיצה שום דבר. נבואה משמעותה הסרת אותה מחיצה - קשר ישיר עם הקב"ה. קשה לי להבין מדוע יש אידאל במחיצה, אם אכן יש בעולם דרך להסיר אותה.
לנבואה יש משמעות בתחום זה בשני מישורים - האישי והציבורי:
א. בתחום האישי כתב הרמב"ם:
"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו... והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים" (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א).
כל מילה בדברי הרמב"ם סותרת את גישתו של כותב המאמר, וממנה משתמע במפורש שנבואה היא קומה מעל לחכמה, והיא מביאה את האדם למה שלא ניתן להגיע אליו בשום דרך אחרת.
ב. בתחום הציבורי, המוכר לנו יותר, אנו קוראים על תפקידי הנביאים בתנ"ך. תפקידם המרכזי היה להורות לעם ולמנהיגיו את הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון. שורות אלו נכתבות בזמן שמפת הדרכים נפרשת על שולחננו. כמה טוב היה לו היה לנו נביא, שיכול היה לומר מהי דעת הקב"ה בנושא זה. האם עלינו להיאבק במציאות, כמו בימי יהושע, או שמא להשלים עמה, כמו בימי ירמיהו? על מה ולמה סבלנו שלוש שנות הרג וחרב? מה עלינו לתקן מבחינה רוחנית? במקום שכל אחד יעלה השערות בהתאם להשקפת עולמו, היינו יכולים לשמוע את דבר ה'. עד כמה אנו חסרים את כל אלה!
כאמור, הוויכוח כאן הוא ענייני, ולו היה מחבר המאמר מביא ראיות ענייניות לדבריו, היה מקום לדון בדברים ביתר אריכות. אולם במקום זאת הלך המחבר בדרך אחרת, כפי שנראה מיד.
1. טוען המחבר: "נבואה רגילה, בניגוד ללימוד תורה, איננה תהליך רצוני. הקב"ה מנבא את הנביא באופן שרירותי, לפעמים בניגוד לרצונו ולפעמים ברגע לא מתאים. ניתן, אמנם, לבצע פעולות שמקרבות את האפשרות להתנבא... אך באופן עקרוני, הנבואה איננה תהליך רצוני. וכאן אנו עומדים בניגוד ברור ללימוד התורה. כתר של תורה מונח, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. בלימוד תורה ניתנת לנו האפשרות המדהימה להתקשר לקב"ה בכל רגע ובכל שנייה".
בכך רואה המחבר את יתרון לימוד תורה על פני הנבואה. הבה נבחן את ההיגיון שבטענה זו: אם נקבל את שיטת הרמב"ם על יתרונה האיכותי של הנבואה, האם דברי המחבר הם סתירה לרעיון זה, או בדיוק להפך - הוכחה גמורה! מה מלמד על מעלה גבוהה יותר - דבר שניתן להשגה "בכל רגע ובכל שנייה", או דבר הדורש הכנה ארוכה, ואין ודאות שהאדם אכן יגיע אליו? האם דבר זמין יותר הוא איכותי יותר? דומני שההיגיון הפשוט אומר בדיוק להפך: גדולת הנבואה מוכחת מתוך העובדות שאותן תיאר המחבר.
2. הוכחה אחרת: "הנבואה, באופן כללי, באה במראה לא ברור. אין אנו יודעים כיצד בדיוק היא היתה מתרחשת, אך אין ספק שהרבה נביאים לא הבינו כל כך מה הם רואים. הדבר בולט מאוד בנביאים שנשאלים מפורשות על המראה שבו הם חוזים, והם לא מסוגלים להסביר אותו: 'ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושנים זיתים עליה - אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה. ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר - מה אלה אדני? ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי - הלוא ידעת מה המה אלה? ואמר - לא אדני...' (זכריה ד', ב-ה). נבואתו של זכריה איננה כה דמיונית ומרוחקת. בתקופה של פעמי גאולה, של כמיהה לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, רואה זכריה מנורת זהב שנוצק אליה שמן. אדם ה'לומד' את נבואת זכריה, מבין הרבה לפניו מהי משמעות החזון הזה. ברור מאליו שזהו חזון על בניין הבית, וחידוש מעשה המנורה. בולט לעין המסר הגאולתי שבנבואת זכריה. אף על פי כן, זכריה אינו מבין את המראה שהוא רואה. האירוניה היא, שאפילו המלאך שמראה לו את הנבואה, המום מחוסר ההבנה של זכריה. זכריה שואל אותו מה הוא רואה, והמלאך בהלם - מה, אתה לא מבין? דבר גדול למדנו מכאן. הנבואה היא דבר מעורפל, קשר בלתי ברור עם הקב"ה. היכולת לקלוט משהו מובנה ומסודר בתהליך של נבואה, פגומה ביותר. אין להשוות בכלל את ההבדל העצום בין לימוד תורה מסודר, תשתיתי, בנוי בהדרגתיות, למחזה מעורפל ובלתי מובן של מראה הנבואה".
בדברים אלו מקופלות שתי הנחות. הראשונה, שעדיפות לימוד התורה על פני הנבואה מוכחת מתוך היותו של הלימוד מסודר ותשתיתי, בעוד שהנבואה היא דבר "מעורפל". גם כאן, ההיגיון הרווח הפוך לחלוטין: מקובל, כמובן, להניח, שככל שחומר הלימודים מורכב יותר, כך הוא קשה יותר להבנה. המסקנה מכך היא שדווקא בגלל מעלת הנבואה, אין היא כל כך קלה להשגה.
ההנחה השנייה היא שהנביאים לא היו חכמים כמו כותב המאמר. "אין ספק", קבע המחבר, "שהרבה נביאים לא הבינו כל כך מה הם רואים". אינני יודע מי הם הנביאים הרבים שלמחבר אין ספק בחוסר הבנתם את מה שהם רואים, ועם זאת, אכן מקובלנו ש"הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא" (רמב"ם שם ה"ב), וממילא גם אם לא כל נביא הוא בדרגה הגבוהה ביותר, עדיין אין הוא עומד בכפיפה אחת עם בני אדם רגילים. אני מזועזע בעיקר מהטענה העיקרית של הכותב, ש"אדם ה'לומד' את נבואת זכריה, מבין הרבה לפניו מהי משמעות החזון הזה. ברור מאליו שזהו חזון על בניין הבית, וחידוש מעשה המנורה". כאן מדובר בסילוף של ממש, שהרי המחבר מכריע בדרכו הנחרצת ("ברור מאליו") מה כוונת החזון, בניגוד למסופר בנבואה עצמה! האירוניה היא, שמדובר כאן באחת הנבואות הקשות ביותר בתנ"ך, וגם לאחר שפתרונה נכתב במפורש, רבו הפירושים עליה בכל הדורות (ועיין בהצעותיו השונות של ר"י בן-נון, 'יום יסוד היכל ה' ', מגדים יב). משמעות שבעת קני המנורה מוסברת כ"שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ", ושל שני הזיתים - "ויאמר אלי לאמר הלוא ידעת מה אלה ואמר לא אדני. ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ". המחבר, המתמוגג מהדו-שיח, מתיימר להבין את המראה בעצמו. שמא יואיל להסביר כיצד מתוך 'לימודו' מתפרש מהם שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ?
3. ומכאן לראיה הבאה: "הנבואה מזכירה, במובנים רבים, את מה שקורה היום עם הקבלה המעשית. תבן מעורב בבר, הכולל אוסף של שרלטנים. עירבוב של השקפות פרימיטיביות, עם בורות כללית, ואף שחיתות. לא מקרה הוא שלצד נביאי האמת פרחה התופעה של נביאי שקר. ואדרבה - עניין זה מראה באופן ברור ביותר, שהנבואה לא היתה משהו מדהים שכל רואיו עמד מופתע". גם כאן נבחן את ההיגיון (שוב, כמובן - "באופן ברור ביותר") שבטענה: אם לצד נביאי האמת פרחה התופעה של נביאי השקר, הרי שהדבר מעיד על חסרון בנבואה. בדרך זו ניתן לדחות, בעצם, כל תופעה חיובית בעולם, שהרי מדרך הטבע, לכל דבר חיובי יש חיקויים. ברגע שיש חיקויים - הדבר מוכיח שהמקור פגום?
וכבר עמד ר' שי בן נחום (דף קשר 914) על בעיה אחרת בדברי הכותב: וכי בעולם התורה לא מצאנו שרלטנות ושחיתות? וד"ל ואכמ"ל.
4. כבר ציינתי לעיל, שחידושו העצום של המחבר לא נאמר, למיטב ידיעתי, מעולם על ידי הוגה דעות כלשהו בעם ישראל. והנה, מצא המחבר 'תנא דמסייע' להשקפתו, מראשוני מכחישי הנבואה: "לא מקרה הוא שאנשים זלזלו בנבואות, בתקופת התנ"ך עצמה, ואף בנבואות פרטיות וקונקרטיות: 'ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר - סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש את איש האלהים ויאמר - והנה ה' עשה ארבות בשמים, היהיה כדבר הזה?...' (מלכים ב' ז', יח-יט). השליש מתבטא בציניות בלתי מסותרת - כן, כן, פתאום יהיו ארובות בשמים, לך תעבוד על מישהו אחר, בתרגום חופשי ללשוננו כיום. אם אכן היתה הנבואה תופעה שאין כדוגמתה, כפי שנהוג לצייר אותה, מנין צצה חוצפתו של השליש ועזות מצחו בזלזלו בנביא?".
יש להצטער על כך שהמחבר לא תיאר את סופו של גיבור התרבות החדש: "ויאמר הנכה ראה בעיניך ומשם לא תאכל...", ולבסוף - "והמלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער וירמסהו העם בשער וימת כאשר דבר איש הא-להים אשר דבר ברדת המלך אליו". דומני, שכאן באמת אין צורך להוסיף יותר.
שתי הערות לסיום: ראשית, המסקנה המתבקשת מדברי הכותב היא, שבדורנו עלינו לעזוב את התנ"ך, שנכתב כולו בנבואה בדרגותיה השונות, ולהתרכז בלימוד גמרא. אני מתקשה, בלשון המעטה, להזדהות עם מסקנה זו. עם כל המחויבות (וההתחברות) ללימוד תורה, עדיין יש ייחוד בעוצמה החווייתית בלימוד ספרי הנביאים. תורה שבעל פה ונבואות הנביאים הם שני מישורים שונים לחלוטין, ומכאן גם חוסר ההיגיון בהשוואה ערכית ביניהם. אני מזדהה לחלוטין עם חזונו של הראי"ה קוק, שאותו הזכיר המחבר, לשילוב החכמה והנבואה. יש צדדים מיוחדים בכל אחד משני המרכיבים, ולא הייתי ממליץ למהר ולהיפטר מאחד מהם.
שנית, בעקבות פרסום המאמר התפתח דיון בנושא גבולות הפתיחות ומחירה. מדובר בדיון חשוב ביותר, ואין בכוונתי לגלוש אליו במסגרת זו. אולם חשוב לי להדגיש, שהמאמר שבו דנו אינו קשור כלל לדיון זה, מפאת סגנונו ולשונו. כאמור, לו המאמר היה נכתב באופן שקול, תוך התייחסות למקורות שרק את מיעוטם הזכרתי, ובעיקר - בלשון צנועה ולא פרובוקטיבית, היה מקום לדון בדברים, וזאת למרות שכאמור, אני חולק עליהם מכל וכל. אך בצורתו הנוכחית לא היה לדעתי מקום לפרסום המאמר, ואני מקווה שאמת מידה זו תונהג, לפחות בעתיד, כלפי מאמרים ב'דף קשר'.
הבהרה של הרב אמנון בזק על דבריו אלה
|
|
