בדיקת חמץ ואיסורי בל יראה ובל ימצא / רונן כץ

המשנה הראשונה בפרקנו קובעת שיש לבדוק את החמץ בערב הפסח. רש"י מבאר את הטעם לבדיקה זו:

"שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא" (ב. ד"ה בודקין)[‎1].

מה יהיה דינו של אדם שבדק את החמץ, אך בתוך הפסח מצא בביתו חמץ שלא התגלה בשעת הבדיקה? ניתן להבין בפשטות, שאדם זה יעבור על בל ייראה ובל יימצא. בדיקת החמץ היא רק מכשיר שנועד למנוע מציאות כזו מלהתרחש. אך אם למרות הבדיקה נשאר חמץ בביתו - הוא עבר על הלאו.

אולם, ראשונים רבים הבינו שאין הדין כן. לדעתם, אם האדם בדק כראוי בערב הפסח - שוב אין הוא עובר על בל ייראה ובל יימצא, אפילו אם יתגלה חמץ בביתו בפסח. כך היא למשל דעת רבנו דוד (ב. ד"ה בודקין את החמץ) והר"ן (א. בדפי הרי"ף ד"ה בודקין).

בהסבר הדבר ניתן ללכת בכיוונים שונים. הר"ן מציע הסבר אחד מדוע מי שבדק אינו עובר על בל ייראה ובל יימצא:

"שהרי סמכה תורה על החזקות, וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ - יצא ידי חובה" (א. בדפי הרי"ף ד"ה אלא).

מדברי הר"ן נראה, שבאופן עקרוני גם כאן התבצעה עבירה של בל ייראה ובל יימצא. הפטור של האדם כאן נובע ממושג כללי באיסורי התורה - זהו פטור של אונס. אדם זה בדק כראוי וסמך על חזקות אשר ניתן לסמוך עליהם מהתורה. כיוון שכך, אי אפשר להטיל עליו את האשמה להימצאות חמץ בביתו. העבירה אמנם התבצעה, אך האדם איננו עבריין, ואין אנו זוקפים אותה לחובתו.

ניתן להציע תשובה שונה לשאלה מדוע מי שבדק איננו עובר על בל ייראה ובל יימצא. תשובה זו נוגעת להגדרתם של לאווים אלה. בעניין זה ייתכנו שני כיוונים:

א. המציאות העובדתית של נוכחות חמץ ברשותו בפסח, היא הגורם לחיוב של בל ייראה ובל יימצא.

ב. איסורי בל ייראה ובל יימצא מכוונים כלפי האדם: אסור לאדם להחזיק ברשותו חמץ בפסח.

יש להדגיש, שגם לפי ההבנה השנייה, אין צורך בפעולה אקטיבית של החזקה בחמץ. די בכך שהחמץ נמצא ברשותו, אך על האדם לבטא בצורה כלשהי את העובדה שהחמץ נמצא שם מרצונו ומדעתו.

בראשונים קיימים מספר מקורות המובילים להבנה זו. אחד מהם נמצא בשיטת הר"י המובאת בתוספות:

"ומכאן מוכיח ר"י, שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו - אינו עובר באותה שהייה" (תוספות כט: ד"ה רב אשי).

לדעת הר"י, קיימת מציאות שבה יש חמץ ברשותו של האדם בפסח, ולמרות זאת הוא איננו עובר על בל ייראה ובל יימצא. אפשרות זו מתקיימת כאשר האדם איננו מתכנן להחזיק את החמץ ברשותו, אלא בכוונתו לבער את החמץ. כדי לעבור על הלאו, עליו להשהות את החמץ ברשותו מתוך כוונה שלא לבערו. רק במצב כזה נחשב האדם כמחזיק בחמץ, ורק אז ניתן לחייבו.

הבנה זו עולה גם מדברי הרמב"ם. הרמב"ם דן באדם שלא ביטל את חמצו, ומצא חמץ בביתו בתוך הפסח:

"וחייב לבערו בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב - כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו" (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ח).

כאשר נמצא החמץ ביום טוב, אסרו חכמים לטלטלו מדין מוקצה. אך לכאורה קשה להבין דין זה. שהרי, כל זמן שהחמץ מונח בביתו עובר האדם על איסור דאורייתא של בל ייראה ובל יימצא. כיצד אם כן העמידו חכמים את דבריהם במקום איסור תורה?

הכסף משנה על אתר מציע בתירוצו הראשון שאכן חכמים עשו חיזוק לדבריהם, והעמידו את איסור מוקצה אף במקום בל ייראה ובל יימצא. לעומת זאת, בתירוצו השני הוא מציע כיוון עקרוני יותר, הנוגע להגדרת אותם איסורים:

"דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו, אבל אם הוא אנוס - לא, וזה אנוס הוא (מחמת תקנת חכמים)" (שם).

רק כאשר ניצבת בפני האדם הבחירה האם לבער את החמץ או לא, והוא בוחר שלא לבערו - הוא נחשב כמחזיק בחמץ. אדם המשהה את החמץ ברשותו בעל כורחו, איננו נחשב כמחזיק בחמץ, ואינו עובר על הלאו.

לאור כל זאת ניתן לבאר כיצד פוטרת הבדיקה את האדם מבל ייראה ובל יימצא. אדם שהתאמץ ובדק את החמץ שבביתו, הראה בכך שהוא מנתק את עצמו מהחמץ ואיננו מעוניין בו. לכן, גם כאשר התגלה חמץ בבית - אין הוא נחשב כמחזיק בחמץ זה, ואינו עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא.

[‎1] ^{רש"י הבין כנראה שמדובר במשנה באדם שלא ביטל את החמץ. אילו היה מבטל את החמץ, אפילו אם לא יבדוק כלל - אין הוא עובר על בל ייראה ובל יימצא. התוספות על אתר (ד"ה אור לארבעה עשר) הבינו שמדובר באדם שביטל את חמצו, ולכן הם נותנים טעם אחר לצורך בבדיקה.}