|
בשביל להקל על הבנת דברי, נסקור בקצרה את השתלשלות האירועים שהובילו לכתיבת מאמר זה:
בדף קשר 906, פורסם מאמרו של איתמר ניצן[1] (להלן - איתמר), הטוען, בקיצור, כי בגולה יורדת ברמה ניכרת השגחת הקב"ה על עם ישראל, וכי למעשה עם ישראל 'נעזב אל המקרים', אלא שמובטחת לו יכולת השרדות, שמונעת את השמדתו הטוטאלית. איתמר ביסס את דבריו על מגילת אסתר, כפי הבנתו את המגילה.
בדף קשר מספר 913 התפרסם מאמרו של שמעוני גרטי[2], טיעונו המרכזי לאורך המאמר היה (להלן - גרטי), כי רמת התקשורת עם הקב"ה המושגת דרך לימוד תורה, טובה לאין ערוך מזו המושגת ע"י נבואה.
שני סוגי תגובות התפרסמו בדף קשר כנגד המאמר של גרטי: האחד - מתמודד עם תוכן הדברים[3], והשני - תוקף את עצם העלאת הרעיון, בתואנה (המובלעת) שהוא על גבול פן השבעים ואחת שבתורה[4]. התגובה השנייה כללה גם את מאמרו איתמר. ברצוני להתייחס לתגובה מהסוג השני.
שני טענות עלו, למעשה, באותו המאמר:
1. הרעיונות של גרטי ושל איתמר מתנדנדים על קוצו של הפן השבעים ואחד של הפרשנות או של הפילוסופיה/מחשבה היהודית, וזה דבר בעייתי כשלעצמו[5].
2. רעיונות מסוג כאלו עלולים לגרום לערעור אמונתו של יהודי מאמין, ולבלבל אותו באופן כללי לגבי הגבולות הלגיטימיים של הפרשנות והפילוסופיה היהודית (בלשונו של כותב המאמר "להרוס בטעות את עולמו הרוחני", ו"לגרום נזק עצום לעולם הרוחני של הלומד"). כלומר, אם הבנתי נכון, גם אם רעיונות אלו נכונים, עלינו להמנע מעיסוק בהם, כיון שעצם העלאתם של הרעיונות עלול לגרום נזק רוחני.
אני מתנגד לשתי טענות אלו, ואפרט מדוע.
בנוגע לטענה הראשונה: ה'פן השבעים ואחד' הוא מושג מסוכן, שיש להשתמש בו בזהירות מרובה. משמעותו של ביטוי זה ביחס לדברים שכלפיהם הוא נאמר היא שאינם לגיטמיים, וחורגים מספקטרום האמונות והדעות שיהודי מאמין יכול להרשות לעצמו. נראה, כי כותב המאמר סובר כי כל חריגה מאמונה ודעה שהייתה מקובלת בעם ישראל במשך דורות רבים, או כל אמונה שעל ברכיה חונכנו, פחות או יותר, היא על גבולו של הפן השבעים ואחד.
האמנם?
נראה לי שלא. ככל הידוע לי, הראשון שהגדיר את הגבולות של האמונה היהודית הוא הרמב"ם, כאשר קבע את שלושה עשר העיקרים. בהמשך היו הגדרות נוספות וגבולות אחרים, שהוסיפו או 'הורידו' עיקרים, אך "בגדול" הרמב"ם הוא הכיון. ההגבלות שהרמב"ם קבע הם מצומצמים למדי, ומשאירות מרחב עצום למגוון דעות ותיאולוגיות. המרחק הגדול בין הקבלה, למשל, לבין הגותו של הרמב"ם עצמו, היא דוגמא טובה לכך[6]. אינני טוען כי אף אחד לא צודק וכי לא ניתן לומר על השקפה שהיא אינה נכונה, אלא שהגבולות שמונחים לפנינו הם חופשיים למדי (לא מבחינת תוקפם וחוזקם של הגבולות, אלא, כאמור, מבחינת המרחב שהם מאפשרים לנו 'לתמרן' בו), ורק דעות קיצוניות ביותר נמצאות על גבול הפן השבעים ואחד, או עוברות גבול זה.
טענתי היא, בעצם, כי כל עוד אין חריגה מגדרים מצומצמים אלו, אין התקרבות אפילו ל'פן השבעים ואחד'. אדם יכול להציג דעה לא נכונה, שגוייה, ושכולה מבוססת על הבנה מוטעת של יסוד או רעיון מסויים - אבל עדיין זהו רעיון לגיטמי. "לגיטימי", אם נרצה לנסות להגדיר הגדרה קצת לא מדוייקת, פירושו שאינו ראוי לגינוי בכל תוקף, ושלא ננסה להרחיק מעלינו או להחרים את בעל הדעה. אדם יכול לטעות, אבל מותר לטעות.
צמצום הגבולות משלוש עשרה עיקרים לכל אמונה שיהודים האמינו בה במהלך ההיסטוריה, או משהו בכיוון הזה, אינה רק הרחבה כמותית של עקרון הגבלת דעות לגיטמיות למחשבה יהודית. צמצום זה מהווה קפיצת מדרגה, או יותר נכון כמה מדרגות, מבחינה איכותית: אין יותר גבולות כלליים ומרחב עצום של דעות באמצע, אלא הגבלות על כל נושא ותחום, ומרחב תמרון מצומצם למדי[7].
אבל, ישאל "הגושניק המתוחכם", איפה עובר הגבול בדיוק? שלוש עשרה עיקרים לרמב"ם בלבד? ומה עם הקבלה והחסידות? ואיפה רס"ג והכוזרי? האם שלוש עשרה עיקרים זה בסדר ושבע עשרה כבר לא?
אין לי תשובה ברורה לכך ונראה לי שלאף אחד אין, אבל הכיוון ברור: כמה שפחות גבולות, כמה שיותר מרחב ליצירה ודעה עצמאית.
הסיבה לעקרון חופש הדעות היא העובדה הפשוטה שמעולם לא מצאנו, לא במקרא, לא בחז"ל ולא ברבותינו הראשונים והאחרונים, ניסיון לצמצם את הגבולות של התיאולוגיה וחופש המחשבה, למעט הדברים שציינו לעיל[8].
המרחק בין הטענה שמאמריהם של גרטי ושל איתמר נמצאים על קוצו של הפן השבעים ואחד, לבין החרמת רב או ראש ישיבה בשל דעות שמלאניות, אם ניקח דוגמא תמימה, הוא קטן מאוד[9].
בקיצור: כל עוד דעה לא חורגת מאוסף מצומצם ביותר של הגדרות וגבולות, היא לגיטימית בהחלט, ואינה ראויה לגינוי ולהאשמה שהיא גבולו של הפן השבעים ואחד. ברירת המחדל היא שכל דעה היא לגיטימית, אלא אם 'הוכחה אשמתה'.
בנוגע לטענה השנייה: טענה זו מכילה שני טיעוני משנה:
1. האבחנה כי העלאת רעיונות ודעות נועזים ופתיחות מחשבתית גורמות לערעור ה"בניין הרוחני".
2. המסקנה והקביעה כי ה"בניין הרוחני" עדיף על פתיחות מחשבתית ("האם בכלל אנו צריכים לעסוק בבניין הרוחני שלנו בצורה אובייקטיבית ומנותקת ככל שניתן?")
אמנם, המסקנה אינה מנוסחת באופן פסקני וברור, אך עולה מן המאמר כי כך סובר בעל המאמר.
בעצם, עולה כאן השאלה העתיקה ביחס לאמונה התמימה ולהתלהבות דתית לעומת השכלתנות והחקירה - למי מהם העדיפות.
בנוגע לאבחנה, כאן אני מסכים: אכן, בדרך כלל (אם כי לא תמיד) תחכום, נועזות המחשבה וחופש הדעה, בא על חשבון התמימות האמונה הדתית[10].
לגבי המסקנה, כאן אני חולק.
שאלה זו הטרידה את הוגי הדעות רבים לאורך דורות רבים, וישנן דעות לכאן ולכאן. כותב המאמר מצדד אומנם בגישה אחת - אך זו זכותו. חטאו הוא בכך שהוא מציג דילמה זו בצורה פשוטה ופשטנית, עם תשובה ברורה, כאשר למעשה אין הדבר פשוט כלל וכלל.
אולם, אני רוצה לפתוח חזית נוספת בסוגיה, הנוגעת אלינו ספציפית - יושבי בית המדרש, אם מותר להשתמש בקלישאה חבוטה.
משוואה מכלילה וגסה, אך נכונה ברמת העקרון, היא שמצוות תלמוד תורה גורמת - בדיעבד - לאובדן התמימות: לימוד תורה ברמה גבוהה דורש שכלתנות וחקירה, ואלו באים, כמעט בהכרח, על חשבון התמימות וההתלהבות. התהליך הנ"ל לא יכול להשאר, מעצם טבעו של האדם, מוקצה ומצומצם ללימוד תורה, והוא מתפשט לכל תחומי החשיבה וההכרה שלו, גם לאמונה.
ונרחיב: לימוד תורה דורש מאדם מאמץ אינלקטואלי, אך לא רק. על הלומד לאמץ לעצמו דפוסי חשיבה , דרכי השוואה והנגדה, תהליכי הסקנת מסקנות, בדיקת הנחות ודקדוק בהוכחות. אם נרד לעומק הדברים נגלה בעצם, יותר מכך - במוחו של כל לומד תורה, חייבת, לדעתי, לנקר ללא הרף שתי תופעות:
אחת היא הספקנות: האם ההנחה של הגמ' הכרחית? האם לא ניתן להציע אלטרנטיבה לתוס'? האם באמת דברי שמואל מוכיחים את טענת הר"ן או שגם רש"י יכול להסתדר עמם בדוחק מסויים?
חתירה להבנה נוספת בסוגיה, למרות שהועלתה כבר הבנה לסוגיה שמסבירה אותה היטב, אינה תרגיל אינלקטואלי וניסיון להוכחת כשרון הלומד. היא השלכה נוספת של עקרון הספקנות: האם ההבנה שלי הכרחית? האם לא ניתן להציע הבנה נוספת?
ספקנות זו אינה חלה רק על דבריהם של אלו העומדים לפני הלומד, אלא גם על דבריו של עצמו: כשהרא"ל בשיעוריו "מציע" הבנה נוספת, אין זה רק גילוי של צניעותו, אלא ביטוי לכך שכל טענה צריכה להבדק היטב.
התופעה השנייה היא החתירה לאמת - רק מה שנראה לי אני מוכן ויכול לקבל. אין מדובר כאן חלילה על פסיקת הלכה למעשה, אלא על הלימוד: אם סברת רש"י נראית תמוהה, אז לא הבנתי אותו, כי הסבירות שרש"י אומר דברים לא הגיוניים היא הרבה פחות משבריר האחוז של הסבירות שלא הבנת אותו נכון. אם גם לאחר ניסיון אמיתי ומאמץ רציני להבין את הסוגיה עדיין רש"י נראה תמוהה, אז צ"ע או צע"ג, (לא רש"י חלילה אלא אני!) אבל אני לא יכול ואף לא רשאי לקבל את רש"י. אמת המידה היחידה שעל הלומד לאמץ לעצמו, היא האמת: כך הוא לימוד תורה, מה שלא מסתדר עם הסברא, נדחה. 'אילולא דמסתפינא' וביטויים כגון אלו, ממחישים היטב את דברי: משמעותם של ביטויים אלו היא, כי למרות שאני מכיר בגדולתם של אלו שהיו לפני ובאפסותי שלי, אני לא מבין את דבריהם - דווקא בגלל אפסותי שלי - ועל כן חובה עלי להציע הסבר אחר, אותו אני יכול להבין. כי אם אני לא מבין, אם לא הצעתי הסבר לדברים שנראו תמוהים - ממבט ראשון - שהגיוני לפחות כמו מה שאני חשבתי תחילה, אז לא למדתי כמו שצריך[11]. "עדיף להשאר עם קושיה טובה", נוהג לומר הרב עמיטל, "מאשר עם תירוץ גרוע".
שתי תופעות אלו, הספקנות והחתירה לאמת, גורמות מבחינה פסיכולוגית, (כמעט בהכרח) לירידה בהתלהבות ובתמימות[12].
אולם, הספקנות והחתירה לאמת מבצבצים ועולים כל הזמן, ומתפשטים למעשה, בעל כורחו של הספקו החותר לאמת, לכל שאר התחומים.
בלתי אפשרי לדרוש מאדם שיבדוק בשבע דרישות וחקירות כל שורה בתוס', אך לצפות ממנו שלא לבדוק ולחקור את תחום האמונה. הוא פשוט לא מסוגל לכך. אדם ישר לא יהיה מוכן לקבל את מה שלא נראה לו, יחפש ויעמול עוד, עד שימצא תשובה שמניחה את דעתו, או שישאר בצ"ע. וגם כאן, הספקנות ודרישת האמת יבואו על חשבון ההתלהבות והתמימות, למגינת לבו של האדם (איני טוען כי התהליך הנ"ל הכרחי. ניתן למצוא אנשים רבים שהוא לא חל לגביהם, אך באופן כללי נראה לי שהוא נכון).
לכן, בתשובה לשאלה "האם בכלל אנו צריכים לעסוק בבניין הרוחני שלנו בצורה אובייקטיבית ומנותקת ככל שניתן" נענה שאין כאן מה לדבר כלל על "צריכים" - העיסוק בבניין רוחני בצורה אובייקטיבית ומנותקת מתרחש מאליו. אדם שלא עושה כן, ברוב המקרים, פשוט משקר לעצמו.
בעיית השכלתנות והתמימות היא בעיה עתיקה ומוכרת, ולגבי עצם הצגת הבעיה לא הופיע בדברי כל חידוש. הנקודה שרציתי להדגיש היא, כי מצוות ת"ת יוצרת כבר בעיה עם התמימות. אם ננסח זאת בצורה קיצונית וציורית, הרי שהאדם נדרש, ע"י הקב"ה, להקריב את תמימותו ואת שלמות בניינו הרוחני על מזבח לימוד התורה.
שתי הערות:
א.לא התעסקתי בהרחבה בנושא הבעיה של השכלתנות מול התמימות. לא הצגתי דעות בנושא, וגם לא נקטתי עמדה ישירה. אין לי יומרות לפתור בעיה זו - או לטעון שאין פתרון. הבעיה עלתה רק כנקודת מוצא לשאר הדיון.
ב. אני שמח שסוף סוף שוב חזרו הויכוחים הסוערים לככב בדפי קשר, ובישיבה בכלל. עד לפני שנתיים לערך, היווה דף קשר במה חשובה, מרתקת ומבעבעת לדיונים, ויכוחים וסערות[13]. היו גם שירים רבים שכתבו תלמידי הישיבה, קומיקסים, ובקיצור - דף קשר היה הרבה יותר פורה. בזמן האחרון הפך דף קשר, למרות מאמצי העורכים, למשעמם משהו, לפחות מבחינה זו (חוץ מדף קשר פורים כמובן). הדבר מראה לדעתי על התחלה של ניוון מסויים בישיבה, אך זהו כבר נושא למאמר אחר.
תגובת שאול ברט לדברים אלה בגיליון 917
תגובתו של דוד פוקס לדברים אלה בגיליון 919
[1] "מקום אחר - לגורם ההצלה במגילת אסתר".
[2] "כל הנבואה".
[3] "ונביא לבב חכמה", שי בן נחום, דף קשר 914.
[4] "הפן השבעים ואחד", שאול ברט, דף קשר 915.
[5] לגבי המאמר של איתמר: "כיצד אפשר להעלות על הדעת שמגילת אסתר מלמדת אותנו שבזמן אחשורוש ומרדכי עם ישראל 'נעזב אל המקרים". לגבי המאמר של גרטי: "כיצד ניתן להעלות על הדעת שהנבואה, שלה ולבניין בית-המקדש התפללו יהודים לאורך כל הדורות, "מזכירה במובנים רבים את מה שקורה היום עם הקבלה המעשית. תבן מעורב בבר, הכולל אוסף של שרלטנים, ערבוב של השקפות פרימיטיביות עם בורות כללית ואף שחיתות". ולגבי שני המאמרים: "יותר מדי פעמים עולות בישיבה דעות קיצוניות וחדשניות בעולם המחשבה, ... כאשר מושמעות דעות שמתנדנדות על חודו של הפן השבעים של התורה...".
[6] איני מבין גדול ברמב"ם וידעתי בקבלה שואפת לאפס. למרות זאת, עדיין נראה לי כי בחרתי בדוגמא טובה להנגדה בין שני קטבים של תיאולוגיה, ששניהם נחשבים ללגיטימיים.
[7] נכון, אמנם, שגם איתמר וגם גרטי כן עסקו בנושאים שהם חלק מי"ג עיקרים - השגחה ונבואה - אך הם לא חרגו מן הכללים שקבע שם הרמב"ם. בכל אופן, את כותב המאמר לא הטרידה העובדה שאיתמר וגרטי עסקו בנושאים אלו ספציפית, אלא שהם חרגו ממה שהאמינו בו יהודים רבים לאורך דורות רבים.
[8] כמובן שאיני מתייחס, ואיני רואה גם צורך לכך, לזרם החרדי כפי שהתפתח בחמישים השנים האחרונות במדינת ישראל, וגם לא לזרם החרדל"י, שמצמצם פערים במהירות מפליאה כלפי הזרם החרדי. איני רואה זרמים אלו מייצגים את התפיסה היהודית. וראה גם בהערה הבאה.
[9] לא מפליא הוא שאותו זרם שהחרים רבנים שמלאניים, סופו שהחרים גם רבנים המפרשים אחרת ממנו את התנ"ך, חולקים עליו בפירוש מדרשי חז"ל והיחס בינם לבין פשט המקרא, ויטען כי מי שמלמד גמרא ב'שיטת הרבדים' הוא מחבל רוחני, וד"ל.
[10] את התמודדות בין חופש המחשבה והשכלתנות לבין האמונה הדתית התמימה, היטיב לבטא ידידי ורבי, דניאל שרשבסקי, בקטע פרוזה קצר שכתב לדף קשר ('עד דלא ידע' דף קשר 851). ממומלץ מאוד לעיין בו.
[11] א. בדברי כאן אני מתייחס ללימוד גמרא, ולא לשאר התחומים, בהם אולי הדברים שונים מעט.
ב. ניתן לחלוק עלי כמובן ביחס לחיונית שתי התופעות הנ"ל בלימוד גמרא, אך נראה לי כי זהו הקו שהישיבה דוגלת בו.
[12] ניתן לתת דוגמא לכך: ידידי איתיאל גולד הסב את תשומת ליבי לעובדה, כי באופן כללי כמות הצעקות והדפיקות על השולחן במהלך הלימוד, יורדות ביחס ישיר למשך השהות בישיבה. ברגע שניתן לפחות להציע כל טענה, אז אף טענה כבר לא תגרום ליציאה משווי המשקל. ככל שאדם מפנים יותר את הספקנות והזהירות ההכרחיים ללימוד תורה, כך פוחתת ההתלהבות, לפחות בביטוי החיצוני שלה - של צעקות!
[13] ראה למשל את הויכוח של הרב מדן עם שמוליק ינאי לגבי משנת בן פטורה (בדפי קשר 760, 766 ) בסופו פרסום פלוני 'יעקב בן פטורה' שיר מרגש בנושא,(דף קשר 769) , ואת הויכוח של עמיחיימי עם משגב נר על לימוד תורה לשיטת הרמב"ם (דפי קשר 706, 707, 709, 725).
|
|
