תורה חדשה / עמית משגב

תורה חדשה / עמית משגב

פתיחה

מאמר זה הנו מאמר תגובה למאמרו של גרטי - 'כל הנבואה'. בבסיסו אותן הנחות יסוד - יש בעיה של בריאה יש מאין בלימוד התורה[‎1], וחכם עדיף מנביא. עם זאת, הפתרון שהקב"ה משתתף עמנו בלימוד התורה ובעצם הוא בורא את התשתית ליצירת החידושים[‎2], לא התיישב על לבי, וממקורות רבים לא עולה כדבריו. כמו כן המסקנה הנובעת מפתרון זה, שבכל סולם הערכה עדיפה החכמה על הנבואה נראית מסקנה חפוזה. להלן ננסה להציע הסבר אחר כיצד מצליח הלומד לדלג מעל תהום האין, ומתוך כך גם יתברר ייחודה של הנבואה.

'ובתורתו יהגה'

במסכת מגילה הגמרא בדף ו: מנגדת בין חידושי תורה לבין זיכרון, בדיוק בכיוון ההפוך מהצעתו של גרטי. הפן היצירתי נובע מהאדם, ומאידך דווקא הזיכרון, המהווה מעין מסקנה ללימוד, נזקק לסיעתא דשמיא:

"ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן. הני מילי בדברי תורה...ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא".

במקביל הגמרא במסכת קידושין (לב:) לומדת מהפסוק "ובתורתו יהגה יומם וליל" שרב שמחל על כבודו, כבודו מחול משום ש'תורה דיליה'.
בגיטין מספרת הגמרא:

"...ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה רבי יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: "אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר". אמר ליה: חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי שמיא?! אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים, הן זבוב מצא ולא הקפיד נימא מצא והקפיד... " (ו:).

נראה שהתורה היא של החכמים, עד כדי כך שהקב"ה לומד את תורתם ומקפיד לומר דבר בשם אומרו כדי להביא גאולה לעולם. נראה שגם ר' אביתר הבין כדברינו ולכן מיד תמה 'ומי איכא ספיקא קמי שמיא'. הגמרא עונה שיש אפשרות לחבר את שתי הדעות למהלך אחד. לפי המהלך של 'כל הנבואה' נמצא שהקב"ה מהתל בחכמים ומגלה לכל אחד חצי תשובה. כמו כן התמונה הכללית אמורה הייתה להיות הפוכה, שהרי לטענת 'כל הנבואה' הקב"ה הוא מקור החידושים ולא החכמים. בנוסף, לפי הצעתו של גרטי, לא מובן כיצד הקב"ה אומר: "נצחוני בני נצחוני בני" (בבא מציעא נט:)[‎3] ולא אפשרית תמיהתו בשבת פח. "מי גילה לבני רז זה".

משגיח צמוד

גרטי מביא כסיוע לדבריו את הגמרא בברכות שמקורה במשנה באבות (פ"ג משנה ז'): "עשרה שיושבים שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם...ומנין אפילו שנים שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע', ומנין אפילו אחד שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". בתחילת אותו הפרק, משנה ג', נאמר שאפילו אחד שיושב ולומד הקב"ה קובע לו שכר, שנאמר: "ישב בדד וידום כי נטל עליו". הפער בין 'שכינה עמו' לבין 'קובע לו שכר' ברור דיו, אולם ברצוננו לומר שגם משנה ז' איננה מקור לשיטתו. הפסוק מתאר שנים שלומדים: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" כלומר, הקב"ה מקשיב לתורתם ואינו מחולל אותה.[‎4]

'כתר תורה'

בפתח הדברים הנחנו אף אנו שיש בריאה יש מאין בתהליך הלימוד, אולם בהמשך שללנו את פתרונו של גרטי שהקב"ה נמצא עמנו בקשר ישיר והוא בורא עבורנו את ההבנות המתחדשות. ברצוננו להציע שחלק אלוק ממעל הנטוע באדם מיום בריאתו כ'צלם אלוקים' הוא המאפשר לאדם את הפלא של יצירה יש מאין.
לא כאן המקום להאריך בסתירה שבין אימננטיות וטרנסצנדנטיות, סתירה המובנת בכפילות הפנימית שבביטוי 'צלם אלוקים'. למרות שיש באדם חלק אלוקי, בחווייתנו הקיומית יש לנו אישיות נפרדת. באותו אופן שיש לנו בחירה חופשית גם היצירה שלנו חופשית, ושתיהן שלנו[‎5]. נוסיף ברמז שבמקורות שהובאו לעיל חזר היחס 'בן' ("אביתר בני", "יונתן בני", "נצחוני בני" ו- "מי גילה לבני...") - בן נושא בקרבו משהו מאביו, אבל ממשיך את אביו בדרכו שלו.[‎6]
הד לדברינו אולי ניתן לשמוע בגמרא ביבמות (קיז.). הגמרא שם דורשת את הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" על דברי תורה, ומפרש רש"י: "לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא, אם יגעת בה תמצא...". נמצא שליבו של האדם, או אם נרצה צלם אלוקים שבו, הוא המסייע לאדם ללמוד תורה.
דברים מפורשים מצאנו בעין אי"ה (שבת כ.) כשהרב קוק מסביר מדוע הבערה נאסרה בנפרד משאר המלאכות:

"...על כן ביחוד פרטה תורה אצל ההבערה, היצירה האנושית, שמיד ה' היתה לו שע"פ בינה יתירה יחדש וימציא כדין דוגמא שלמעלה...ואל יאמר כי אין בידו לעשות דברים חדשים, כי אם 'אי בעו צדיקי ברו עלמא', וצדיקים הנם מוכנים לחדש את הבריאה בפנים חדשות לטובה...".

בהמשך הפסקה הרב קוק מוסיף טעם מדוע לא להעדיף לומר שהקב"ה פועל הכל לבדו, ותורף דבריו שהקטנת האדם היא המוסר הנחות. אדרבה, התביעה היא להגדיל את האדם המשתחווה לקב"ה.
אפשר לסכם ולומר שלמעשה, מהות הקשר בינינו לבינו היא על ידי התורה כחוליה מחברת. הקב"ה קשר כתרים לאותיות, ואנו אלו שבהתרת הקשרים ובפירוק הקשיים משקיעים את עצמנו בדבר ה' ונוטלים מכתר התורה. "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה... ואומר 'כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך' " (אבות ו' ז').

יש מול אין

כאמור, לפי דברינו, לימוד התורה איננו שיח עם הקב"ה אלא עיסוק יצירתי ופורה בדבריו. לאור זאת יתרונה של הנבואה ייחודי וברור. הרצון והצורך בחיבור ובקשר אינם חידוש של השנים האחרונות. השאיפה לקשר בר קיימא עם הקב"ה נובעת מהגעגוע של חלק א-לוה ממעל הנטוע באדם אל צור מחצבתו. בנבואה נוצר קשר של ממש בין הקב"ה לבין הנביא, וגם אם נקבל את דברי גרטי שתוכן הנבואה מעורפל[‎7], עצם העובדה שמתקבלת תשובה חיובית לשאלה הקמאית "היש ה' בקרבנו אם אין" מעניקה לעם[‎8]אמונה וכוח[‎9].

סגירת מעגל

הרב קוק באורות התורה פרק א' פיסקה ב' עומד על היחס שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב ועל הצורך בשתיהן:

"תורה שבע"פ מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבע"פ מתורה שבכתב, כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב - היחש העליון של האומה עם האלהות העליונה.... אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה... ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

הרב קוק רואה בתורה שבכתב כלי באמצעותו מתעוררת בעם הסגולה שבו - תורה שבע"פ. כלומר, הסגולה עצמה היא התורה שבעל פה המוטמעת בעם, והתורה שבכתב מביאה להוצאת הפוטנציאל מהכוח אל הפועל. הנבואה, כנמסרת ישירות מפי הגבורה, דומה במישורים רבים לתורה שבכתב. לאור זאת, אולי חלק מייעודה של הנבואה דומה לתפקיד התורה שבכתב. גם הנבואה אמורה לעורר את העם לאמונה ולהכרה בערכו הייחודי ומימושו.
לפי זה אפשר להבין מדוע החכמה עדיפה על הנבואה שכן החכמה היא התכלית והנבואה היא הכלי. מאידך, בהיררכיה זו לא מחקנו את הנבואה וחשיבותה. בשעה שהעם מחקה את תרבות כנען ומתנהג על פי אמות המידה המוסריות של שאר העמים זועקת הנבואה שעלינו לשוב לעצמנו ולממש את הפוטנציאל הגלום בנו.
בסוף הגלות הראשונה ובתחילת ימי בית שני העם חוזר לארצו מתוך הכרה בייחודו[‎10]. אולי ניתן לחדש שבתקופה זו תפקיד הנבואה כמעורר הסגולה מסתיים, ובכך הנבואה יכולה לרדת מעל בימת ההיסטוריה. חשוב להדגיש שהנבואה איננה רק השלב הראשון בדרך למימוש הסגולה אלא גם השלב האחרון - שלב התוצאה. הנבואה והחכמה נמצאות במעגל סגור של מפגש המעורר שאיפה להיכרות, היכרות אשר בעקבותיה מתחזקת התשוקה למפגש. וחוזר חלילה.
הגמרא בסנהדרין יא. מתארת התכנסות חכמים בעליית בית גוריה במהלכה יצאה בת קול ואמרה: "יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו[‎11] אלא שאין דורו זכאי לכך". בת הקול מהדהדת באוזני כל השותפים בבניין התורה, תורה בעקבותיה היה ראוי שתשרה שכינה ויסגר המעגל. אולם בימי בית שני במקביל להתחזקות ההכרה בסגולת העם ומימושה רבתה הכיתתיות ושנאת החינם, ומכיוון שהרב קוק מדגיש שהסגולה היא סגולת העם, כאשר החכמים לא ייצגו את העם נשאר החזון בגדר ראוי (ואין בילה מעכבת בו).

אחרית דבר

בילקוט שמעוני פרשת שמיני מתואר שלעתיד לבוא ישחט הלויתן לשור הבר בסנפיריו והצדיקים אומרים כשרה. יאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה והרי במשנה (חולין טו:) נאמר: "...ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים... מפני שהן חונקין". יאמר הקב"ה: 'תורה חדשה מאתי תצא'.

ניתן לדייק שהיום, תורתנו מקורה בחכמים, ולכן לעתיד לבוא כשילמד הקב"ה את עמו תורה, תהיה זו 'תורה חדשה'. מכאן נראה שצודק הרב קוק (זרעונים, חכם עדיף מנביא) בדבריו שיש צורך לעתיד לבוא באיחוד החכמה והקשר הנבואי, שכן אנו מרגישים לא פעם שהעם היום זקוק להכרה מחדש בסגולה שבו. לעתיד לבוא האיחוד המדובר הוא לימוד תורה מפי הגבורה ונמצא שגם גרטי צודק - לעתיד לבוא. שי בן נחום אף הוא דיבר נכונה שגרטי לא חש את עוצמת הנבואה, וצודק גם שאול ברט שהכל בבחינת 'תורה חדשה'.

[‎1]^{גם אנו דוחקים במודע את הגמרא על התינוק שלומד בבטן אמו את כל התורה, ואת המדרש שקובע שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה מסיני. ואכמ"ל.}
[‎2]^{בשיחה עם גרטי הוא אישר שלדעתו תשעים ותשע אחוז מלימוד התורה נעשה על ידי הקב"ה. מאידך הוא הודה שהמסלול שאנו נציע קיים במקביל. לענ"ד לא מדובר במחלוקת כמותית גרידא ולכן אנו נרצה להזדהות עם עמדה אחרת.}
[‎3]^{אפשר ליישב בדוחק שגם החידוש 'לא בשמים היא' הוא חידוש של הקב"ה בתורה שבכתב, ומלשון 'נצחוני' לא משמע כך.}
[‎4]^{אין בכוונתי לשלול כל התערבות של הקב"ה בלימוד שהרי בברכות התורה אנו מבקשים 'והערב נא ה' אלוקינו דברי תורתך בפינו...' ובכניסתו לבית המדרש אומר 'יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה וכו'. אולם, כדרכה של תפילה, אין הכרח שהיא תתגשם. התערבותו של הקב"ה היא בגדר 'סייעתא דשמיא' כללית, כמו 'חוננו מאתך חכמה בינה ודעת'. גם את הפסוק "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ממנו משמע כגרטי, יש להסביר כשבח על עצם היכולת לקלוט מחכמת ה'. וידידי יואב שחם הוסיף שעל מנת שלא נחטא ח"ו בפסוק "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" נדייק את סופו "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל" כמו הר"ן בדרשותיו. הר"ן מדייק שהתשובה איננה שהחיל מגיע מהקב"ה אלא הכוח לעשות חיל.}
[‎5]^{כדאי להדגיש שהויכוח אינו בין אימננטיות לטרנצנדנטיות. גרטי במאמרו מביט אל לימוד התורה מנקודת מבט טרנצנדנטית שהרי אם גם אנו חלק מהאלוקות לא מתחיל הדיון כיצד נבראים החידושים יש מאין. גם אנו מביטים מאותה נקודת מבט ואעפ"כ רואים באדם מעין 'בן אלוקים' שבגנים שלו כלולים כוחות יצירה, ואפילו יצירת יש מאין.}
[‎6]^{במלותיו של הרב קוק בפרק א' מאורות התורה סוף פיסקה א': "ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד' - תורת ד' היא גם היא. העין הפקוחה של האספקלריה המאירה, הנאמן בכל בית ד', לא אפשר שממנה תהיה נעלמה שפעת-חיים זאת לכל פיתוחיה...".}
[‎7]^{מקור לטענתו של גרטי אודות עמימות תוכנה של הנבואה אפשר למצוא בגמרא ביבמות מט: ובפירושו של רש"י שם. הגמרא אומרת: "כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". ומפרש רש"י: "וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו". כלומר ההבדל בין משה לשאר הנביאים שמשה היחיד שידע שלא ידע. השאר אפילו את זה לא ידעו. לולי דמסתפינא הייתי אומר שהשתרבבה לגמרא נימה של ציניות. לדברינו, שהנבואה היא הקשר הישיר עם הקב"ה, התוכן אכן פחות חשוב. להיות בקשר פירושו קודם כל להיות, ולהיות בפנים. אחר כך יבואו החכמים והם אלו שיספקו את הפירושים ההוכחות וההסברים.}
[‎8]^{בעז"ה נרחיב במאמר אחר על חשיבותה של הנבואה לעם, ונראה כיצד גולש כוחו של הנביא אל תוך עולם ההלכה.}
[‎9]^{לפי דרכינו ניתן להוסיף שהפנייה לע"ז, עליה הוכיחו חלק מהנביאים, נעשתה על רקע חיפוש קשר מורגש וניכר לעין. במקביל נבואות היוצאות כנגד שחיתות מוסרית יכולות ללמד על תחושה שהקב"ה לא נמצא ולא משגיח.}
[‎10]^{כך עולה מעזרא פרקים ט' וי' עד שמגיעים לשיא בפרק י' פסוקים י' - י"ג: "ויקם עזרא הכהן ויאמר אלהם אתם מעלתם ותשיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ועתה תנו תודה לה' אלקי אבתיכם ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות. ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול, כן כדבריך עלינו לעשות."}
[‎11]^{אכן יש שלא גרסו 'כמשה רבינו' אולם, לאור חקירתו המפורסמת של מו"ר הרב ליכטנשטיין ב- כ' הדמיון נראה שניתן לקבל את הגרסא שהבאנו בפנים.}