|
הדברים שכותב אורן זונדר במאמרו הם די קשים. אמנם הוא מציין שהוא "הרחיק עדותו מישיבתנו", והעדיף להתמקד בישיבות ההסדר ה"רגילות" (מה זה?) אבל עיקרי הדברים הם למעשה חיתוך בבשר החי של כל מה שאנחנו עושים כאן.
הביקורת המרכזית של כל מי שזונדר מצטט היא על לימוד הגמרא. ילדים אינם אוהבים ללמוד גמרא בתיכון או בישיבה, וילדים (כבר ילדים די זקנים), אינם אוהבים ללמוד גמרא בחיים. זה לא מפתיע. כמו שכבר כתבו הרבה מאוד - ובתוכם מו"ר הרב ליכטנשטיין, פעמים רבות - התלמוד אינו מתאים לכולם. אם מאלף, אחד יוצא להוראה, כנראה שכל שאר הילדים שלמדו בבית הספר היסודי ילמדו דברים אחרים בחייהם.
אבל ההצעות שזונדר מביא כאן - מבלי להאיר את עינינו בדעתו - מניחות כדבר פשוט שכל יהודי דתי צריך לעבור איזה פרק זמן בישיבה. לא רק שהצעה זו היא שגיאה חינוכית, אלא גם שהיא פשוט אינה נכונה היסטורית. רוב היהודים ידעו לקרוא חומש עם רש"י: התלמיד של רבינו תם שכתב את התוספותים על בב"ק כנראה לא היה מוצא שוק רחב מדי לחיבור הביכורים שלו לפני המאה העשרים. ספרות תורנית "מתקדמת" היתה, ותמיד תהיה, נחלתם של מעטים, שתורתם, אף אם לא יתפרנסו ממנה, תהיה "אומנותם". לא כל היהודים, ואפילו לא כל הגברים היהודים, יכולים להיות לומדי תורה (מבלי לגרוע מחובתם הבסיסית "לעסוק בדברי תורה", אבל לא לזה הכוונה).
לכן, אני לא מפחד מדי מהעובדה שרק 20% מבוגרי הישיבות התיכוניות ממשיכים להסדר. לדעתי, ייתכן שהמספר הזה גם הוא מנופח מדי - אם מבחינה תקציבית, משום שישיבות רבות אינן יכולות לשאת בנטל - ואם משום שזה הפך להיות מאוד אופנתי ללמוד בישיבת הסדר גם אם אין לך שאיפות להיות תלמיד חכם. הרבה מאוד אנשים בוחרים בהסדר כמסלול פשרני שיאפשר להם גם שירות צבאי קצר, גם קצת יידישקייט וגם התערות בחברה ה"נכונה"; אני לא בא לשפוט אותם, אלא רק לציין שזו המציאות.
ואם כך, מה לנו להלין על הישיבות שבמקום לעסוק בהכשרת בעלי בתים הם עוסקות בלימוד תורה? אין להן תפקיד אחר. לבקש מישיבות ההסדר להכשיר בעלי בתים פירושה להפקיר את זירת "תלמידי החכמים" לתלמידי ישיבות אחרות - ישיבות "הקו", או ישיבות חרדיות. למה הדבר דומה? לדרוש מהחוג לספרות צרפתית לעסוק אך ורק בהכנת שיחונים בצרפתית לאנשי עסקים, ולא לעסוק לעולם בבלזק; זאת משום שאיש העסקים בוגר החוג ייאלץ לדבר הרבה פעמים עם יבואנים או יצואנים של כבר אווז וגבינת קממבר, אך לא יקרא הרבה מדי את בלזק.
יש ערך לבלזק בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה יש ערך לתורה בפני עצמה. זאת לדעתי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור. לא כולנו נעסוק בתורה כפרנסה, אך כולנו מכירים באפשרות לעסוק בתורה כאורח חיים, וכולנו נהיה - אם נעמול בכך - מצוידים בכלים לעשות זאת. גם אם לא נלמד את כל הראשונים על דף הגמרא שלנו, הרי ששיטת החשיבה הבריסקאית תסייע לנו בניתוחו; גם אם לא נראה תמיד את בנו יעקב וקאסוטו כשנלמד פרשת שבוע, נוכל לאתר מבנים ומקבילות בפרשה. בשנותנו בישיבה אנו לא "בעלי בתים בהכשרה", אנו לומדי תורה מקצועיים, ושומה עלינו לעסוק בתפקידנו זה במקצוענות.
ומכאן למעשה נפתרות כל הבעיות האחרות שזונדר העלה: אין לנו שום סיבה להתחרות במכינות משום שהן מכוונות לציבור אחר לגמרי עם כוונות שונות לגמרי. אם אנחנו מעוניינים לגדל אנשי עסקים או משפטנים או רופאים, אין שום סיבה לשעבד את ישיבות ההסדר ליעד הזה. אפשר להקים להם מכינות, או מסלולים במכון לב או אוניברסיטת בר אילן. אבל אם אנחנו רוצים להיות תלמידי חכמים - ואז ללמוד גם רפואה, או משפטים או הנדסה או ספרות או הסטוריה, כדי לקיים את הערך החשוב "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך", כדי ליישב את העולם ולפתחו - יש לנו מה לחפש בישיבה שלנו, או בכל ישיבת הסדר אחרת.
גם המשך הלימודים - שהיא בעיה כאובה - אינה נוגעת לישיבה כמוסד. עצוב מאוד לראות בוגרים שזונחים את ארון הספרים שלהם אחרי שהם מסיימים את לימודיהם בישיבה, אך כלום עיסוק במסכת יומא סוכה וברכות, או בניית תוכנית לימודים לכל שיעור, כמו בתיכון, תוכל לעזור? נראה שהנטל להמשך הלימודים מוטל לא על הישיבה אלא על הבוגרים ועל המנהיגים הרוחניים בקהילות "בחוץ": צריך לעודד אנשים ללמוד בביתם, למוכשרים שבהם להנחות שיעורים, ולקבוע עתים לתורה. אבל כפי שבוגר מחלל שבת אינו "אשמת" הישיבה (עם כל העצב) כך גם בוגר עם-הארץ אינו "אשמת" הישיבה. העמארצות שלו היא אשמתו בלבד. ושוב, בהשוואה לאוניברסיטה, גם בוגרי החוג לצרפתית לא תמיד עוסקים בתחום הספרות הצרפתית. מי ששגרירות צרפת השקיעה במקום מגוריו בהקמת ספריה, וערבי תרבות וכנסים, יישאר במגע עם הצרפתית אף אם הוא עוסק באינסטלציה. ומי שאין לו התשתית התרבותית הנ"ל, יתקשה מאוד לעסוק בצרפתית כתחביב. אך מה לנו להלין על החוג ומוריו?
וכן לעניין הרוחני, וכן לעניין כוחות הנפש, וכו'. נראה לי גם להעיר שמגוחך לבנות "בן תורה" כהצעת הרב גודמן, ללא עיסוק אינטנסיבי בתורה (עמ' 9, טור ימין). לא עושים בן תורה על ידי לימוד מהר"ל, עושים בן תורה על ידי לימוד קצות.
בעניין הקריירה, אני חושב שחשוב לציין שישיבה מעודדת לצאת להוראה משום שחשוב להיות מורה, לא משום שהוראה היא מקצוע בו ניתן לדואג שהכיפה תישאר על הראש. אני מכיר מורים שאינם לומדים ואנשי עסקים שלומדים. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. הישיבה אינה רואה את עצמה כמוסד שמכשיר לחיים. היא רואה את עצמה כתכלית, וכך ראוי. מי שלמד תורה בישיבה יכול - לדעתי - לשפוט לעצמו במה לעסוק ומה לעשות כדי לתקן את העולם, גם במלכות שד-י וגם סתם כך. ולא באתי אלא לעורר.
אסיים בסיפור על שיחה שהיתה לי עם חברה קרובה. היא לומדת היום רפואה באוניברסיטה העברית עם רבים מבוגרי הישיבה, ואחיה שוקל ללמוד כאן בשנה הבאה. היא הסבירה לי שאמרה לו שלדעתה, בוגרי הישיבה אינם טובים מכל אחד אחר באישיותם, ולכן אין לשנות הישיבה ערך. ראשית עלי לציין כי היא שוגה: במקומות רבים ראיתי שבוגרי הישיבה הם המצויינים בתחומם, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו ובין אדם למעבידו. אך שנית צריך לומר שאין צריך להיות בוגר ישיבה כדי להיות מענטש, ולעיתים ניתן להיות בוגר ישיבה ולא להיות מענטש בכלל. עבודת המידות היא חלק מלימוד התורה, אך אינה נגזרת מיידית שלה. קל מאוד להפיל את כל הנטל על תכניות הלימודים, מבנה הישיבה, הר"מים, הצבא, ידעיה, יוסי וייל, איד, עטאללה בנצי ועוד; אבל לפעמים צריך גם להפנות את אצבע כלפינו.
בן ישיבה ובוגר ישיבה צריך ללמוד תורה בזמנו הפנוי כרצונו וכיכולתו. בן ישיבה ובוגר ישיבה צריך להיות אדם טוב. אף אחד לא יכול להכריח אותו לעשות את זה, חוץ מעצמו, ומה לנו כי נלין?
|
|
