|
כתב הרמב"ם, בהלכות שקלים :
"הנותן מחצית השקל מן ההקדש, ונתרמה התרומה ממנו, כשיסתפקו ממנה - יתחייב במעילה..." (רמב"ם, הלכות שקלים ג, יא)
והקשה הקרבן ציון, בקונטרס עשרין וארבע קושייתא, בקושייה כ"ב - שהרי חלקו של כל אחד מן השוקלים מחצית השקל בבהמה הנקנית מהם, הוא פחות משווה פרוטה; ואם כך, כיצד מועלין בו, והרי מקובלנו שאין מעילה בפחות משווה פרוטה?
נעלה, בקצרה, שלושה תירוצים בדבר :
תירוץ ראשון - בשם החכם החריף שאולי ברט.
הגמרא בסוכה כז: אומרת שראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. מקשה רש"י, על אתר, שבסוכה יש דרישה של שווה פרוטה, וכיצד יגיע שווה פרוטה לכל אחד ואחד מישראל בסוכה אחת?
אך ניתן לתרץ את קושיית רש"י, באופן הבא (וכך אומרים התוספות על אתר) - שהסוכה של כל ישראל, שייכת כולה לכל אחד ואחד מישראל. זהו המודל של שותפות שבו הכל שייך לכולם. לפיכך, יש שווה פרוטה לכל אחד ואחד.
באופן דומה נוכל לתרץ את קושיית הקרבן ציון. גם בבהמה זו, שהיא קורבן ציבור, הכל שייך לכולם. לפיכך, גם לשוקל שמעל במעות ההקדש, יש שייכות בכל הבהמה. לפיכך, בטלה קושייתו של הקרבן ציון.
תירוץ שני - בדיני מעילה.
כתב התוספות ישנים בכריתות יג:, שאין במעילת קודשי מזבח דרישה של שווה פרוטה. והטעם - אין זו מעילה של גזל, אלא מעילה של איסורי הנאה. כל דרישת שווה פרוטה לא נאמרה מעיקרה, אלא סביב מעילה של גזל. וחילוק דומה העלה הנתיבות, בסימן כ"ח סק"ב, וכבר העירו האחרונים לזיקה שבין הנתיבות בדברי קדשו ובין התוספות ישנים.
לפי אותו קו חשיבה, ניתן לחלק בין המועל שמוציא מעות הקדש לחול ובין המועל שמוציא מעות הקדש מן הקודש לקודש (כדאיתא במעילה יח:-יט.). המוציא מן הקודש לחול אכן נתפס כגוזל את ההקדש, אולם המעביר מעות הקדש לתרומת הלשכה ולמחצית השקל, איננו גוזל את ההקדש, שהרי בסך הכל העביר מכיס לכיס בתוך עולמו של ההקדש.
לפיכך, ועל-פי ההיגיון של הנתיבות והתוספות ישנים, לא נדרוש שווה פרוטה במעילה מסוג זה; והן הן דברי הרמב"ם, הן בהלכות שקלים ג/יא, והן בהלכות מעילה ו/יב, ומיושבת קושיית הקרבן ציון.
תירוץ שלישי - בדיני קורבנות ציבור.
נחלקו הצדוקים והפרושים, האם קורבן התמיד הוא קורבן יחיד או קורבן ציבור, כדאיתא במנחות סה. ובמגילת תענית ובסכוליון בפרק ד'. נראה, שמחלוקת זו אמורה גם בקורבנות ציבור נוספים, כדמשמע מן הברייתא של בן בוכרי ורבן יוחנן בן זכאי בירושלמי בשקלים פ"א ה"ג.
נראה, שהרמב"ם נקט בעמדת ביניים, בהקשר זה. אמנם קורבן התמיד הוא קורבן ציבור, משום שקורבנות התמיד של כל השנה כולה נקנים מכספם של כל ישראל. אך קורבן התמיד של כל יום ויום 'זוכר' במידה מסויימת את האנשים שמתוך שקליהם נקנתה הבהמה.
לפיכך, כאשר תקרב הבהמה שנקנתה - בפועל - מאותו מועל ששקל את שקלו מן ההקדש, רק אז הוא ימעל. כמובן, חלקו בבהמה זו הוא הרבה יותר משווה פרוטה, שהרי יש לו מחצית השקל של ממש בבהמה זו. וכך מדוייקים הדברים בפסקי הרמב"ם :
"הנותן מחצית השקל מן ההקדש, ונתרמה התרומה ממנו..." (רמב"ם, הלכות שקלים ג, יא)
כלומר, מחכים שתיתרם התרומה מתוך השקל הספציפי הזה, ורק בבהמה שיקנו מתוך אותו שקל - ימעל השוקל. לפיכך, יש כאן יותר משווה פרוטה, ומיושבת היטב קושיית הקרבן ציון על הרמב"ם.
|
|
