• טוב למות בעד ארצינו? / דן ברא"ז
  • סברת האומרים "יהרג ואל יעבור"
  • סברת החולקים
  • ישוב הארץ שונה מהדיון הרגיל של יהרג ואל יעבור
  • אופי המצווה
  • סיכום
  • ולסיום - מקומם של רבנים בדיון

טוב למות בעד ארצינו? / דן ברא"ז[‎1]

שאלת יישוב ארץ ישראל מול פיקוח נפש עולה שוב ושוב, וחומר רב נכתב בנושא[‎2]. מטרת המאמר היא לסקור את הנושא בתמציתיות וכן להעלות סברות יסוד אשר לדעתי לא תמיד הודגשו או הובהרו במאמרים שקראתי, כל זאת בשאיפה לתרום לדיון בין כתלי הישיבה ומחוצה לה.

סברת האומרים "יהרג ואל יעבור"

שני טעמים ניתנו בין הסוברים שמצוות ישוב הארץ דוחה פיקוח נפש: א. התורה מצווה על כיבוש וברור שהתורה לא תסמוך על הנס. א"כ ברור שכשהתורה צוותה על כיבוש, נלקח בחשבון המחיר הוודאי של מוות, ובכ"ז המצווה תקפה ועומדת[‎3]. ב. להלכה נפסק שבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור אפילו על ערקתא דמסאנא[‎4] (שו"ע יו"ד קנז). א"כ כאשר כופים עלינו לא להתיישב בארצנו - זה בגדר שעת הגזירה. אומנם הרמ"א שם פסק שבמצוות עשה לא יהרג, אך סיים: "מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה להרג ולקיימו - הרשות בידו", ובייחוד כאשר הדור פרוץ[5]. העולה מטענות אלו לכאורה, שאם ישראלי יושב על גבעה בארץ ישראל ובאים שני מחבלים באקדחים שלופים, עליו להישאר במקומו, יהרג ואל ימסור שטח מארץ ישראל לגויים. אומנם, לפי הטענה השניה, אין חיוב אך הרשות בידו.

סברת החולקים

החל מהגמרא (סנהדרין דף עד), ועד השו"ע מצאנו רק שלוש עברות שעליהם יהרג ואל יעבור, ויישוב הארץ לא נמנה עמם (כנגד טענה א'). אף לא מצאנו שבשעת הגלות, הנביאים מורים להרג ולא לגלות. נוסף על אלו: במשנה בכתובות (קי:)למדנו הלכה "הכל מעלין לארץ ישראל", דהיינו, אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות, הוא יכול לכפות על השני. למה דוקא אם הבעל או האישה רצו? להיכן נעלמה אותה רוח מסירות למען ישוב ארץ ישראל? התוס' (שם) מביאים שני טעמים למה דין "הכל מעלין" לא קיים בימיהם: והראשון הוא משום סכנת הדרכים. מדוע אין המצווה דוחה את סכנת הדרכים, אם אכן היא דוחה פיקוח נפש?[6]

ישוב הארץ שונה מהדיון הרגיל של יהרג ואל יעבור

על מנת לישב את המקורות, נראה שיש לחלק שני חילוקים, ואולי גם שלישי, בין דיונינו לסוגיית יהרג ואל יעבור הרגילה.
א. דין יהרג ואל יעבור נובע ממצוות קידוש השם (רמב"ם יסה"ת ה, א ע"פ הגמרא בסנהדרין עד). מכאן שלא המצווה עצמה דוחה פיקוח נפש, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה. אלא התוצאה של המצווה - קידוש השם. מכאן השינויים בין המצבים, בין פרהסיה ליחיד, ושאר החילוקים. על ידי המוות המת מצהיר על השעבוד המוחלט של האדם לקב"ה. לגבי יישוב ארץ ישראל נדמה לי שהויכוח מאז ומעולם נתפס כויכוח צבאי מדיני יותר מאשר דתי, ועל כן מוות על יישוב הארץ לא מביא לקידוש השם[7]. בחילוק זה יש כדי להתמודד עם טענה ב', מאחר ולפי זה אין להחמיר במצוות ישוב ארץ ישראל מצד הדין של שעת הגזירה, שכל יסודו הוא חילול השם.
ב. יש לחלק בין ציבור ליחיד ובין הישג זמני, להישג לדורות. יחיד שמת בשביל מצווה לא השיג הרבה. לכל היותר הרוויח זמן מוגבל מאוד של קיום המצווה, אך לאחר שמת שוב לא יוכל לקיים שום מצווה. אולם בציבור המצב שונה: יש מצבים שבהם הציבור שיוצא למלחמה, יודע שחלק מהלוחמים כנראה יהרגו, אך בסופו של דבר הצפי הוא שהציבור ינצח וארץ ישראל תישאר בידינו לאורך זמן. בניגוד לסימן קנז בשו"ע, שם לא מצאנו חילוקים בין מספרי הרוגים, לפי כיוון זה יש לדון לאיזה רמת סיכון סביר להיכנס לצורך אותה תועלת? סיכון של מוות של עשרה אנשים, מאה איש או אלף? בחילוק זה יש כדי להכניס את טענה א' לפרופורציה ולהסביר מדוע מצוות כיבוש לא נמנתה עם שלוש המצוות שיהרג ואל יעבור. כאן החיוב אינו להתאבד.
שני החילוקים הנ"ל הם בכיוונים הפוכים. לפי החילוק הראשון לגבי ישוב ארץ ישראל פחות שייך יהרג ואל יעבור שכן אין בזה קידוש השם, אך לפי החילוק השני יותר שייך מאחר ויש כאן הישג לטווח ארוך. המשותף הוא שלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא במקום שישנה תועלת ע"י המוות. לפעמים התועלת היא בקידוש ה', ולפעמים תועלת אחרת. שני הגורמים משאירים להבנתי הרבה מקום לשיקול דעת בימינו והרבה מקום לחילוקים בין מציאויות שונות. שיקולים של סיכון מול סיכוי. הדיון אינו כה חותך כמו שהוא מוצג לעיתים - דוחה פיקוח נפש או לא.

אופי המצווה

נחלקו הרמב"ן והרמב"ם אם למנות את ישוב ארץ ישראל במניין המצוות. הרמב"ם השמיט מצווה זו והרמב"ן מנה אותה (מ"ע שלא מנה הרמב"ם ד'). בשיטת הרמב"ם דנו אחרונים רבים. מוכח מהלכות מלכים סוף פרק ה', שם הרחיב בשבחה של הישיבה בארץ ישראל, שהרמב"ם לא הפחית מערכו של יישוב ארץ ישראל. כמו"כ מהלכות נוספות עולה חשיבותה של ארץ ישראל: קונים קרקעות בארץ ישראל אפילו בשבת (הלכות שבת ו, יא), יש חובה מיוחדת לשרש ע"ז מארץ ישראל שלא כשאר הארצות (הלכות עכו"ם ז, א), מצוות התלויות בארץ ועוד, ואת כולם פסק הרמב"ם. ונלע"ד עיקר ההסבר ברמב"ם שעניין ארץ ישראל הוא עניין ערך ושורש מצווה[8], אשר מצוות והלכות נובעות ממנו, אך בפני עצמו אינה מצווה ככל המצוות. מבנה דומה ניתן להמחיש באמונה בהישארות הנפש. זו אינה מנויה אצל הרמב"ם כמצווה, אך היא כן אחת מי"ג עיקרי אמונה וכמו כן ניתן לראות יסוד זה כעומד מאחורי כמה מצוות (יבום, נחלה). על פי דברי הרמב"ם מובנת עוד יותר הטענה, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה כשאר המצוות והיא תלויה הרבה יותר בשיקול דעת. שהרי לגבי מצווה מן המניין ישנם כללים מתי היא נדחית ומתי לא, מה שאינו נכון לגבי ערך כללי.

סיכום

במאמר ניסיתי לחדד כמה סברות המחלקות בין סוגיית יהרג ואל יעבור המוכרת מהסוגיה בסנהדרין ומפסיקת השו"ע, לבין היישום המיוחד במצוות יישוב הארץ:
א. האחיזה בארץ ישראל נתפסת בעיני הצופים כיותר צבאית מאשר דתית.
ב. יש מצבים בהם ידוע שמספר אנשים יהרגו, אך בסוף שטח האדמה יישאר בידינו לדורות.
ג. לפי הרמב"ם נראה שאין מצווה מבוררת אלא שורש יותר כללי.
העולה מכולם, שיש הרבה מקום לשיקול דעת ולחלוקה בין מקרים שונים ורמות סיכון ותועלת שונות. כך גם מיושבים המקורות שהבאתי בהתחלה המורים במצבים מסוימים שאין חיוב להסתכן על יישוב הארץ.

ולסיום - מקומם של רבנים בדיון

מדי פעם בישיבה נשמעת הטענה שאין נושא זה עניין לרבנים אנשי התורה, אלא למומחים להערכת המציאות. נדמה לי שלעוקב אחר מאמרי ברור, שאף ששאלת הערכת המציאות גם היא אינה פשוטה, יש כאן מקום רב למורי ההלכה לשקול ולהורות במציאויות השונות. הספק בהערכת המציאות רק מגביר את חשיבותו של הרב, דיני ספקות הלא תחום נכבד הוא בתורה, כיצד להתייחס למציאות לא ידועה.

[‎1] ^{תודה לחברי יעקב וייס ויואל אורבך שקראו את המאמר בעיון ומהערותיהם נכנסו למאמר.
עוד הערות אשמח לקבל בכתובת: ‎donb@ etzion.org.il}
[‎2] ^{עיין למשל בתחומין י' במאמרו של הרב עובדיה ובתגובתו של הרב שאול ישראלי, וכן בחוברת של הרב בזק "וחי בהם - מבחן ערכים", ובמאמרו של הרב יהודה זולדן בתוך "אמונת עתיך" ‎57.}
[‎3] ^{וכעי"ז העלה המנ"ח מצווה תכה ע"ש.}
[4] ^{לפי רש"י, הכוונה היא למקרה שיש מנהג של יהודים לקשור שרוך נעל באופן אחר מגויים.}
[5] ^{עיין נמוקי יוסף בסנהדרין יח. באלפס.}
[6] ^{לענ"ד כך גם מוכרח מג' השבועות בהמשך הסוגיה שם, ונבאר בקצרה. השבועות לא נאמרו מתוך מסורת או נבואה אלא מתוך הסברא. ומכאן שכנראה מדובר על שיקולים פרגמטיים, דהיינו - לדעת ר' זירא אם יעלו בחומה תהיה זו התאבדות. עוד יש להעיר שיש לבחון אם לחלק בין המצווה על היחיד לדור בארץ, לבין המצווה שלא נניחנה ביד האומות. הרמב"ן בשחכת העשים ד' כרך אותם ביחד ואכמ"ל.}
[7] ^{אומנם, יש שיטענו, שכיום בניגוד לעבר, המלחמה יותר דתית ולכן בימינו ע"י מסירות נפש על ארץ ישראל יש קידוש השם. יש מקום גם להתחשב בקידוש ה' מסוג אחר ששייך ביישוב הארץ. קידוש ה' שנוצר על ידי כך שלעם ישראל, עם הבחירה, יש עצמאות ושלטון בארץ ישראל. לאורך התנ"ך ולאורך ההיסטוריה רואים שמצבו של עם ישראל משקף בעיני העמים את כוחו של א-קי ישראל. עכ"פ אין זה אותו קידוש ה' של עמידה על עקרונות הדת שיש בשאר המצוות.}
[8] ^{וכעי"ז כתב הגרע"י ביחוה דעת (חלק ה, סי' נז) בשם שו"ת נשמת-כל-חי (סימן מח דף עה:).}