|
השורש ק.נ.ה במקרא משמש בכפל משמעות. ישנה המשמעות המוכרת לנו בשפה המדוברת כאשר הכוונה היא לרכישת בעלות על חפצים, אך ישנה משמעות נוספת שכוונתה ליצירה ובריאה.
לאמיתו של דבר, המשמעות המקורית של המילה היא דווקא השנייה, יצירה ובריאה, וכך אנו מוצאים כבר בבראשית (ד, א) שם כתוב - "קניתי איש את ה'" כאשר כוונתה של חווה בפס' זה היא שהיא 'יצרה' איש (עם ה'). במשמעות זאת אנו מוצאים עוד את "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך" (דברים לב, ו) כאשר יש כאן תקבולת ברורה המעידה על משמעות המילה 'קנך', ופסוק נוסף לדוג' "עם זו קנית" (שמות טו, טז) ועוד[2].
יש להדגיש כי לפי המשמעות המקורית של המילה אין אנו מוצאים רק תיאור 'קר' של יצירה אלא ביטוי לזיקה וליחס הנפשי שנוצר בין היוצר לצורה. העם שנברא ע"י הקב"ה, לדוג', קנוי לו מה שמלמד על הזיקה הגדולה שבניהם.
כאשר אנו נתקלים במשמעות הראשונה שהצגנו, רכישה, יש לשאול האם אך מקרה שדווקא מילה המזוהה עם יצירה הפכה לבטא רכישה? על פניו נראה שיש כאן ביטוי לכך שאנו רואים את הרכישה כמעין יצירה. אדם הרוכש חפץ כאילו יצר אותו מחדש וכך הוא מתייחס אליו[3].
לפי מה שהדגשנו לעיל, יתכן מאוד שלפי המשמעות החדשה של המילה 'קניין', הקניין הוא אמנם פעולה שעושה מי שרוצה לרכוש חפץ אבל באותו זמן המילה מעידה על יצירת זיקה עם החפץ ולא רק זכייה ביכולת השימוש בחפץ.
אצל חז"ל אנו אכן מוצאים שימוש במילה זו כבאה לבטא זיקה וקשר קיומי. נעיין לדוג' במשנה ידועה באבות:
"חמשה קניינים קנה הקב"ה בעולמו ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד". (ו, י)
לכאורה ברור מהשימוש שעושים חז"ל במילה קנין שמשמעותה בעצם שהקב"ה ברא את הנ"ל והם מקושרים אליו בזיקה הדוקה ומיוחדת[4].
על רקע הנ"ל נרצה לעבור ולדון במשמעות ההלכתית של המושג קניין (במובן 'הרכישה').
בעבר, הפרק הראשון במסכת קידושין היה כידוע מסכת נפרדת ואכן מרבית המשניות שם עוסקות לא בענייני קידושין אלא בקניינים השונים של האדם לפי הסדר הבא: קניין אישה, קניין עבד עברי, עבד כנעני, קרקעות ומטלטלין.
לאור המשניות והסוגיות מתברר מייד שאין רמות הקניין זהות ועובדה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בנפק"מ של הקניינים. אולם על אף שרמות הקניין שונות עדיין יש מקום לתמוה על רצף זה: וכי באמת יש מכנה משותף כל שהוא בין קניין האישה ובין קניין הבהמה?
יש להדגיש כי אין זו רק שאלה ברובד המוסרי - ערכי (אף שוודאי גם לה יש מקום) אלא גם ברובד ההלכתי נטו של משמעות הקניין. נבהיר את דברנו:
אם נחפש את משמעות הקניין של האישה ניווכח לדעת כי על פניו אין שום משמעות משפטית לקניין זה. אם נדבר על גוף האישה, גמרא מפורשת קובעת כי אין הבעל קונה את גופה:
"השתא ומה עבד כנעני דקני ליה גופיה, כי אמר ליה הרי אתה לעצמך, לגמרי קאמר לו. אשה - דלא קני ליה גופיה לא כל שכן?!". (קידושין ו.)
אם נדבר על זכויות של הבעל באישתו, ניתן לעיין בפסק הרמב"ם המסכם נושא זה בריש פרק יב' מהלכות אישות. הוא מציין כי כל מה שזוכה הבעל באישתו הוא רק מכוח תקנת חכמים וגם זה רק בשלב הנישואין.
מה א"כ משמעות קניין הקידושין? אין לנו אלא להבין כי עיקר המשמעות היא יצירת הזיקה הרוחנית והמופשטת בין האיש לאישתו כאשר האישה נכנסת תחת רשותו. נראה שלכך התכוון הר"ן בנדרים (ל.) כאשר כתב בהגדרת קיחת קידושין:
"אלא מכיוון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו".
הר"ן לא מתאר קניין חיובי בו הבעל משתלט על האישה. תוצאת הקניין היא כניסת האישה לרשות הבעל ולא קניין באישה עצמה. אלא שאם אכן נכונים דברינו, יש לכאורה לתמוה מדוע באמת השתמשו חז"ל בלשון 'קניין' כאן? אולם לפי מה שהקדמנו בראשית המאמר, 'קניין' מבטא בראש ובראשונה משהו מעבר ליכולת השימוש בחפצים, קניין מבטא ומכיל בקרבו יצירת זיקה בין האדם לחפץ הנקנה.
שחז"ל אומרים האישה נקנית, הם בעצם אומרים האישה מתקשרת ומתייחסת לבעל במישור המופשט והרוחני.
כפי שננסה להוכיח להלן, דבר זה נכון הן בקשר שבין האיש לאישה הן בקשר בין איש לעבדו ולבסוף הן בקשר שבין האיש וחפציו (וכמובן ברמות אחרות).
ההבנה הפשוטה ביחס לרמת הקניין בעבד עברי היא שבניגוד לעבד כנעני אין גופו קנוי לאדון. כך מוכח מהמשנה בב"מ יב. הקובעת כי כמו שמציאת בניו הגדולים שייכת להם כך גם מציאת עבדו שייכת לו. עוד מוכח כנ"ל מהמשנה בעירובין עט: הקובעת כי אדם הרוצה לעשות עירוב במבוי מזכה לכולם ע"י עבדו העברי. מוכח א"כ כי יש לעבד יד משלו.
אלא שהגמרא בקידושין (טז.) לכאורה סותרת את הנ"ל. הגמרא דנה במשמעות ברייתא אשר קובעת כי ע"ע קונה את עצמו בין היתר בשטר ומנסה הגמרא לעמוד על תפקיד השטר בשחרור ע"ע. לבסוף מסיקה הגמרא:
"אמר רבא ז"א עבד עברי גופו קנוי".
הראשונים התקשו בהבנת מסקנה זו שהרי למדנו כבר שאין גופו קנוי ואיך יכול רבא לחלוק על המשניות הנ"ל. הרמב"ן, ובעקבותיו ראשוני ספרד, מתרצים:
"אבל כך נראה לי, דכיוון דשני קנינין הן בעבדות (כנעני), אחד קניין ממון והוא קניין דמעשה ידיו ואחד קניין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו מקצת מצוות וקניין הגוף הזה (היינו 'קניין איסור') הוא המצריכו גט...דומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו...לפיכך אמרו שאף ע"ע יש לרבו בו קניין איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קניין איסור נפקע בלא גט בין באישות ובין בעבדות."
(קידושין טז. ד"ה 'זאת אומרת')
לכאורה משמעות הדברים היא שבעצם מעבר לקניין במישור הממוני שקונה האדון בעבד העברי והכנעני, יוצר האדון זיקה קיומית מופשטת לעבד הדומה במובן מסוים לזיקת אישות וזיקה זו אינה יכולה לפקוע אלא ע"י שטר, בדומה לגט.
הנה א"כ גם בקניין עבדים מעשה הקניין אינו מבטא צד ממוני בלבד אלא התקשרות ויחס בין הקונה לנקנה.
חקירה ידועה בעולם הבעלות היא האם הבעלות מוגדרת על פי יכולת השימוש בחפץ בפועל או שמא ישנו גורם נוסף שמגדיר את הבעלות, גורם רחב יותר, הנקרא בפי הלומדים בשמות שונים: ייחוס, רישום בטאבו ועוד. האפשרות השנייה גורסת כי קניין מבטא משהו מעבר ליכולת שימוש. נביא כרגע נפק"מ אחת לחקירה זאת: נחלקו הראשונים האם ישנה בעלות על איסורי הנאה או לא. ניתן להסביר כי מוקד הוויכוח הוא בחקירה הנ"ל, האם בעלות מוגדרת ע"פ יכולת השימוש בחפץ וא"כ לא תתכן בעלות באיסור הנאה שהרי אין אפשרות לשימוש בחפץ, או שמא ניתן לשמור על הגדרת הבעלות גם ללא יכולת השימוש בחפץ - במילים אחרות, האם יש 'חלות בעלות'?
אולם נראה כי השימוש בהגדרות הנ"ל, ייחוס או רישום בטאבו וכד', על מנת להסביר במקרה שלנו את הצד הטוען לבעלות על איסור הנאה אינו מדויק שהרי עיקר משמעותם של מושגים אלו היא לא יותר מהסכמה חברתית חפץ מסוים שייך לפלוני וכו'. על פניו המשמעות ההלכתית של צד זה בחקירה היא עמוקה הרבה יותר, כאשר מניחים שישנו משהו המקשר בין הבעלים ובין החפץ במישור המופשט, מעבר ליכולות ממימוש הבעלות. הקשר הזה הוא במובן מסוים מטיפיסי, מעבר לעולם הרגיל בו פועלים בנ"א. האדם רוכש חפצים ומרחיב במובן מסוים את אישיותו לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן המופשט.
נראה כי רק כך נבין במישירים את המושג 'חלות'. מושג זו ככלל, ובמקרה שלנו בפרט, מבטא משהו שנוצר ושהתרקם בין האדם ובין החפץ, משהו מעבר לעיניים הרואות. דומני כי בעולם המשפט הכללי אכן מושג זה לא קיים ולא יכול להתקיים כי המשפט מניח רק מושגים אנושיים הקשורים ליחסי אנוש, ואין הוא מניח משהו הנמצא מעבר.
א"כ, קשר זה (או חלות זאת) הוא המונע את איבוד הבעלות על החפץ אף במקרים של איסורי הנאה.
דוג' נוספת לטענה זו היא מעשי הקניין המעבירים בעלות כאשר נראה כי רק כך ניתן להבין באמת את הצורך במעשי קניין מוגדרים שרק הם יכולים להעביר בעלות מאדם לחברו ושום הסכמה שבניהם איננה יכולה להעביר את החפץ מרשותו של אחד לשני[6]. טמונה כאן הנחה שיש קשר מופשט בין האדם ובין חפציו, משהו המונע מלהעביר בעלות בהסכמה בלבד. החבל שאינו נראה המקשר בין האדם ובין החפץ אינו יכול להינתק ללא מעשה פורמלי.
פתחנו את המאמר בדיון לשוני במשמעות המילה קניין. רצינו לטעון כי מילה זו מבטאת, מעבר לבעלות שימושית, זיקה בין האדם לחפץ. זיקה זו, כפי שניסנו לטעון, היא משהו המיוחד לגישה הלכתית-דתית בעולם המשפטי כאשר היא מניחה שישנו משהו מופשט המקשר בין האדם לחפץ. האדם בעצם מרחיב את התחום האישי שלו כאשר הוא קונה דברים שונים. זוהי הנחה רוחנית-דתית ואין היא קיימת בעולם הכללי[7].
זיקה זו, כפי שרצינו לטעון, היא העומדת בבסיס קניין הקידושין וכן בקניין עבדים.
בשנת שעברה בשבת פרשת משפטים התקיים בישיבה סוף שבוע מיוחד בנושא 'משפט עברי'. בין המרצים היה פרופ' פרימר אשר הרצה על ההבדל בין מודל הנישואין המקובל בעולם המערבי ובין זה שבהלכה. פרימר טען שבעולם המערבי העובדה שאנו מגדירים בני זוג כנשואים היא בעצם עניין של 'סטטוס' חדש ששופט המדינה (או במקור הכומר) מעניק להם מכוח סמכותו. הנישואין הם בעצם עניין ציבורי. לעומת זאת בעולמה של ההלכה, טען פרימר, המודל הוא בעצם הסכם אישי שבין בני הזוג.
אולם נראה ברור שהגדרה זו לוקה בחסר שהרי במושגי העולם הכללי הסכם איננו מחיל בקרבו 'חלות' אובייקטיבית כל שהיא וברגע שרוצים הצדדים להפר את ההסכם לא נדרשת כל פעולה נוספת (מעבר אולי למעשים המוכחים את רצונם). בהלכה ברור שקידושין יוצרים חלות אובייקטיבית שלאחר מכן איננה ניתנת לפירוק אלא ע"י 'גט'. כמו כן, לפי הבנות שונות, אין חלות קידושין כלל ללא עדי קיום שרק באמצעותם יש בכלל התקשרות.
חלות קידושין קשורה בסופו של דבר למשהו שמעבר להסכמים שבין בנ"א, משהו שהוא מעבר לעולם שלנו. כך הוא הדין, כפי שניסנו להסביר אף בשאר עולם הקניינים.
[1] תורת חקר צורת המלה ומשמעותה.
[2] לכל הנושא ניתן לעיין בדעת מקרא במקומות הנזכרים וכן בעולם התנ"ך (בראשית ד, א) שם מציינים גם לשפות שמיות אחרות.
[3] הגרי"ד בספר 'דברי השקפה' בדרשה הראשונה עמד על כך שביסוד כל מעשי הקניינים עומד סמל לבריאת החפץ.
[4] במדרש שמואל על אתר (פרשן על מסכת אבות) אכן התקשה בשימוש המילה קנין כאן ופירש שאדם קונה מן הסתם רק דברים שחשובים לו וכך הקב"ה קנה את הדברים החשובים לו. לפי דברינו אין צורך בכך.
[5] עקרי הדברים בחלק זה לקוחים ממאמרו של הרב מיכאל אברהם אשר יצא לאור בבטאון צהר גליון ב', בעניין פשר המושג 'חלות'. מומלץ לעיין שם.
[6] אין אני מכניס ראשי כעת בדיון הרחב בהבנת אופי הקניינים ורק באתי להדגים. רק נציין כי לפי חלק מההבנות אין מכאן הוכחה: בין אם נבין כחזו"א שעיקר הקניין הוא הדעת וחז"ל רק גילו לנו מהם המעשים המבטאים את גמירות הדעת ובין אם נלך לפי השיטות הטוענות שישנם קניינים נוספים שתלויים בהסכמתם של בנ"א. והדברים ארוכים ואכמ"ל.
[7] כך ניתן להבין את הציווי על שביתת בהמה בשבת ואת דעת ב"ש באשר לשביתת כלים. כך אולי יש להבין גם את דין טבילת כלים שהגמרא משווה למעין גיור והוצאה מרשות העכו"ם לרשות ישראל.
|
|
