שבת פרשת כי - תשא י"ז באדר א' ה'תשס"ה, גליון מספר ‎998

שוב שבת. שוב עוזבים מאחור את בעיות היום-יום. שוב מתגוננים מאחורי איסורי ההכנה שמונעים מאתנו להרהר בדאגות התוקפות אותנו השכם והערב במהלך השבוע. מי שעסוק בלימודים, מוצא את עצמו סוגר את ספריו ומניח אותם על המדף, על אף שהתרגיל לא נפתר, המבחן מחרתיים ולא כל השאלות נענו. בצבא, מי שלא נמצא בסיור / מחסום / ש"ג מתקלח חצי שעה לפני כניסת השבת ומחפש את חולצת ה-ב' הנקיה שהוא שמר במהלך השבוע ושם את כל המוקצה שלא צריך בתיק. כל אחד והצרות שלו, מתיישבים עם ציבור זה או אחר ושרים את 'ידיד נפש' בתקוה להשכיח את צרות השבוע ופחדי היום יום.
במידה מסוימת, אנחנו ברי מזל. השבת היא לא רק מגן מדומה. השבת היא לא רק הרגשת ביטחון מזויפת שהאדם זוכה לנצל מדי שבוע בתקווה להשאיר את דאגותיו מאחור. לו היתה השבת רק מכשיר פסיכולוגי, לא היה בה בכדי להשכיח את צרותינו מדי שבוע בשבוע. השבת מייצגת לא רק את המנוחה, אלא גם את השאיפה להתקרב לקב"ה. אמנם נכון, רבים מאתנו לא מרגישים כאילו התפילה שלנו טובה יותר בשבת. רבים מאתנו עדיין שוכחים ומדברים במהלך התפילה. ואעפ"כ, נראה שבבואנו בערב שבת להתפלל, כוונתנו היא לא לתפילה סתמית וחסרת משמעות. גם אם איננו מצליחים לצאת מדפוסי ההתנהגות שלנו בערב שבת, השבת מדגישה לנו שבכל זאת מה שחשוב לנו זה בסופו של דבר הקירבה אל הקב"ה. ההכרה בעובדה הזאת יש בה בכדי לרענן את עובר האורח העייף. ההרגשה הזאת מחזקת את אותם האנשים שאולי חושבים שהם התקלקלו.
אולי זו היא הנשמה היתירה. אולי בשבת אנחנו חשים בקירבתו של הקב"ה ומרגישים שבתוכנו יש רצון להתקרב עוד יותר. אולי זאת היא הסיבה שבשבת אנחנו מצליחים לנוח ולשכוח מצרות היום-יום. הידיעה כי יש ביכולתנו להתקרב אל הקב"ה נכנסת במקום מסוים של הלב ומושכת אותנו לחשוב לא על השבוע, אלא על השבת.
ואז השבת יוצאת...

"דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, למוצאי שבת נוטלין אותה הימנו. שנאמר 'שבת וינפש' - כיוון ששבת וי אבדה נפש" (ביצה טז.)

לפעמים, כבר בדמדומי החמה של מוצאי השבת אנחנו מרגישים איך השבת חומקת מבין אצבעותינו, רוצים לקרוא 'וי אבדה נפש'. המנוחה עוזבת ואנחנו מתחילים לעסוק שוב בעסקי היום יום הרגילים. באמצע היום הרגיל, במהלך פעילות רגילה, יכול להיות שבכל זאת נזכור את מה שזכרנו בשבת. נזכור שאנחנו רוצים להשתפר, להתקדם. נזכור עם זאת שהרצון הזה עצמו הוא זה שנותן לנו את הכח, ולרגע קט נרגיש שוב את הנשמה היתירה.