בל ייראה ובל יימצא / רונן כץ

הגמרא (ה:) דורשת מהכתובים דינים שונים בעניין בל ייראה ובל יימצא. הראשונים התייחסו לשני גורמים, העשויים להיות משמעותיים בהגדרת איסורים אלה:
א. בעלות - האיסור הוא שיהיה חמץ בבעלותו בפסח. המקור לדרישה זו הוא בברייתא המובאת בגמרא: "לפי שנאמר 'לא יראה לך שאור' - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים" (ו:).
ב. מצוי - האיסור הוא שהחמץ יהיה מצוי ברשותו בפסח. התוספות (ו. ד"ה יחד לו בית) כותבים שהמקור לדרישה זו הוא במילים 'לא יימצא'. והרמב"ן (ו. ד"ה הא דתניא) סבר שהמקור הוא בכך שהתורה מגבילה את האיסורים דווקא לביתו או גבולו של האדם: "שאֹר לא ימצא בבתיכם", "ולא יראה לך שאֹר בכל גבֻלך".
מה היחס בין שני הגורמים האלה? בשאלה זו מצאנו מגוון של דעות. הרמב"ן כתב בשם התוספתא, שיש צורך בשני התנאים כדי לעבור על בל ייראה ובל יימצא. כך היא גם דעת רבנו דוד, בהתייחסו לחמץ הנמצא בבית מושכר:

"והאמת בזה, שזה החמץ אין עוברין עליו בבל יראה ובל ימצא לא המשכיר ולא השוכר, זה - שאינו שלו, וזה - שאינו ברשותו" (ד. ד"ה המשכיר בית לחבירו).

לדעת רבנו דוד ישנם שני תנאים כדי לעבור על בל ייראה ובל יימצא: שלו וברשותו.
ניתן לחלוק על שיטת הרמב"ן ורבנו דוד מכיוונים שונים. יש מי שסבר, שאין צורך בכך שהחמץ יהיה ברשותו כדי לעבור עליו. התנאי הבלעדי הנדרש כדי לעבור על הלאווים הוא בעלות. כך נראה לכאורה מדברי הרמב"ם:

"הא למדת שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד עכו"ם - הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא" (הל' חמץ ומצה פ"ד ה"ב).

מדברי הרמב"ם נראה שאם החמץ הוא שלו, אפילו אם איננו נמצא ברשותו, אלא מופקד ביד עכו"ם - עוברים עליו בבל ייראה ובל יימצא.
אולם, הבנה זו איננה הכרחית בדעת הרמב"ם. ייתכן שגם הוא מודה שהחמץ צריך להיות מצוי ברשותו כדי לעבור עליו. אלא שלדעתו, גם חמץ המופקד ביד עכו"ם נחשב מצוי ברשותו. הבנה זו משתמעת מלשון הרמב"ם, והיא עולה גם מפירושו של המגיד משנה לדברי הרמב"ם:

"שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו"ם הרי הוא ביתו" (שם ה"א).

ראינו שניתן לחלוק על הרמב"ן ולומר ש'מצוי' איננו תנאי הכרחי כדי לעבור על בל ייראה ובל יימצא. יש שבחרו לתקוף את שיטת הרמב"ן מכיוון אחר. לדעתם, אין צורך בבעלות כדי לעבור על הלאווים, ודי בכך שחמץ יהיה מצוי ברשותו.
הבאנו לעיל את הדרשה "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים". בפשטות, דרשה זו מהווה מקור לשיטת הרמב"ן שיש צורך בבעלות. אך הגר"א סבר, שה'אחרים' המתמעטים בדרשה זו הם דווקא נכרים:

"ועיין רש"י שם שפירש 'של אחרים' - אינו יהודי... משמע דבשל ישראל אסור" (ביאור הגר"א או"ח סי' תמ"ג ס"ב).

לדעת הגר"א, דרשה זו איננה מלמדת אותנו על הצורך בבעלות. המיעוט הוא מיעוט נקודתי לחמץ של גוי, המופקע בחפצא מאיסורי בל ייראה ובל יימצא. אם החמץ הוא של ישראל אחר - די בכך שהוא נמצא ברשותי כדי לעבור עליו, אף על פי שאיננו שלי.
שיטה רביעית מרומזת בדברי התוספות, ומפורשת במאירי. הגמרא (ה:) קובעת שחמץ של נוכרי שקיבל עליו אחריות - עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא, המלמדת על פטור מסוים ביחס לחמץ של נוכרי:

"יחד לו בית - אין זקוק לבער" (ו.).

התוספות מפרשים, שמדובר כאן בחמץ שקיבל עליו אחריות. כיוון שייחד לו בית, החמץ איננו נמצא ברשותו, ואינו עובר עליו. לדעת המאירי, דין זה קיים דווקא בחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות. אילו היה מדובר בחמץ הנמצא בבעלותו, היה עובר עליו אפילו אם ייחד לו בית. וכך הוא מנמק את שיטתו:

"שמאחר שהחמץ מן הגוי ובביתו של גוי - אין אחריותו מזקיקו לבער, שאין אחריותו מזקיקו לכך בחמץ של גוי אלא אם כן הוא ברשות ישראל" (ו. ד"ה גוי שנכנס).

נראה שיש לבאר את שיטת המאירי באופן הבא: ישנם שני מסלולים שבהם ניתן להתחייב בבל ייראה ובל יימצא - חמץ הנמצא בבעלותו, אף אם אינו ברשותו; וחמץ המצוי ברשותו, אף אם אינו שלו. החיוב בחמץ שקיבל עליו אחריות נובע מכך שהחמץ מצוי תחת ידו ובזיקה אליו[‎1]. הגורם לחיוב הוא שהחמץ 'מצוי'. לכן, דווקא כאן אנו דורשים שהחמץ יהיה ברשותו הפיסית כדי להתחייב, ואם ייחד לו בית - פטור. לעומת זאת, כאשר החמץ הוא שלו - המחייב הוא הבעלות על החמץ. במקרה כזה, אין צורך בכך שהחמץ יהיה ברשותו, ואפילו אם ייחד לו בית - עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא.

[‎1] ^{הבנה זו איננה הכרחית. ייתכן שקבלת האחריות מחייבת בגלל שיש בה בעלות ברמה מסוימת. כדי לברר זאת יש להתייחס למחלוקת הראשונים בשאלה מהי רמת קבלת האחריות הנדרשת, ולא נעסוק בכך כאן.}