מגילת רות כייחוס לבית דוד / יונתן סנובל[*]

ההשוואה הספרותית שעורך משה גרוס בין מגילת רות לספור פילגש בגבעה ולתחילת ספר שמואל, וכן ההשואה הניגודית של ייסוד העם המואבי וייסוד בית פרץ כתיקון החטא, משכנעות מאד. כמו כן הטענה כי מגילת רות ממוקם כספר מעבר בין שופטים לשמואל מתקבלת על הדעת. עם זאת, בתחילת דבריו דחה הכותב דוקא את המסר שאליו מוביל כל התהליך הפרשני שלו: ייחוס בית דוד.
דוד מלך ישראל לא בא ממוצא "טהור" - מוצאו במעשה גלוי העריות של לוט ובנותיו מחד, ושל הזיווג הבעייתי של יהודה ותמר מאידך. אך דווקא דוד, המייצג תיקון של מעשי אבותיו, וכל מהותו מהות של בעל תשובה הלוקח אחריות על מעשיו, ראוי לבנות את שושלת המלוכה של ישראל. ישנה התעסקות רבה בספר שמואל ב' סביב אשיותו של דוד כאישיות של בעל תשובה. כפי ששורשיו של דוד נעוצים בחטאים חמורים ותיקונם - חזרתו של יהודה בתשובה, והתיקון של רות את חטא לוט ובתו ומעשה יהודה ותמר - כך גם ספורו האישי של דוד כולו נובע מטעות ותיקון. חטאי דוד והתשובה עליהם כוננו את המהלכים המשמעותיים ביותר בחייו האישיים, ואף במלוכה בישראל. מתוך מעשה דוד ובת שבע והתשובה עליו נולד שלמה, ממשיך שושלת המלוכה. מתוך חטא מפקד העם והתשובה עליו מצא דוד וקנה את מקום המקדש. איני מתכוון להאריך בטעם הענין, כיון שמפורסם הרעיון שיש משמעות לכך שמנהיג יהיה דוקא בעל תשובה ולא צדיק מעיקרו; "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (יומא כב:).
השערת הכותב ביחס למיקום המגילה בין ספרי שופטים ושמואל אף היא תומכת בגישה זו. טענתו היא, שבמעשה פילגש בגבעה ירד העם לשפל המדרגה בעקבות הליכה בדרכי הגויים, ושמגילת רות היא תיקון לכך, כיון שנלמד ממנה לחקות מעשים חיוביים של הגויים. אם הוא צודק, הרי שבשמואל צריכה להיות סגירת מעגל שבה לומדים לקח חיובי מהגויים; אך בשמואל מצאנו דוקא מגמה הפוכה, של רצון העם למלך ככל הגוים. למרות שכינון המלוכה היא תהליך חיובי לדעתנו, הרי שהרצון להיות ככל הגוים אין ספק שהוא שלילי בהקשר זה. אכן, במעשה פילגש בגבעה היתה ירידה לשפל המדרגה של עם ישראל, ירידה ששרשה במצב של "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כה), ושמואל מתקן את המצב על ידי כינון מלוכה. ומה ראוי יותר לעמוד בתווך אם לא מגילת היוחסין של דוד המלך, לא ייחוס טכני בלבד אלא מהותי, ייחוס של תיקון חטאים וחזרה בתשובה.
נוסיף, כי הכותב עצמו דחה בתחילת דבריו את סופם. הכותב דחה את הבנת כמה מחוקרי המקרא, שהמגילה נכתבה כדי לתמוך בנישואי נשים נוכריות בתקופת שיבת ציון, שהרי בתחילת המגילה מחלון וכליון מתו ערירים, כנראה בגלל שלקחו נשים נוכריות. אך מקור האסור לישא נשים נכריות הוא בעיית הלימוד ממעשיהן; "והזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (שמות ל"ד, טז), ו"כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז', ד). באותה מידה שלא סביר שהמסר של המגילה הוא היתר נשים נכריות, מסר הסותר את תחילת המגילה, כך לא יתכן שהמסר הוא עידוד ללמוד מדרכי הגויים, שבודאי סותר את תחילת הספור, שהרי הוא עצם סיבת אסור נשיאת נכריות.
מעבר לכל זה, צריך לזכור שרות היא גויה שהתגירה; אם המסר של הסיפור הוא באמת לימוד מדרכי הגויים, הרי הוא מצטמצם לגויים שנתגיירו בלבד, מה שמוציא את העוקץ מדברי הכותב.

לבסוף, אני מרגיש צורך להבהיר שאיני מתנגד עקרונית לרעיון לימוד מהגויים; חז"ל עצמם לומדים עד היכן כיבוד אב ואם מדמא בן נתינה (קדושין לא.). אך מסר זה אינו מתיישב עם הלך הרוח של מגילת רות בפרט, ושל תקופת השופטים בכלל.