הפן השבעים ואחד שלנו/ שאול ברט [‎1]

בכדי שהדיון לא יהפך לויכוח לשוני, לפני שאתחיל את דברי אגדיר את ההבנה שלי במושג 'לגיטימי', ולמשמעות זו של המושג התייחסתי בין במכתב הקודם ובין במכתב הזה. לפי דעתי, דעה שאיננה לגיטימית היא דעה שבאופן קיצוני לא מתיישבת עם הבסיס המחשבתי של הלומד המסוים. כשאדם נפגש עם דעה שאם יקבל אותה הוא יצטרך לוותר על הנחות בסיס מסוימות שאותן הניח עד עתה, ועליהן הוא אינו מוכן לוותר - זו דעה שמבחינתו אינה לגיטימית. לשם הבהרה נביא מספר דוגמאות: אם יבוא תלמיד חדש לישיבה ויתחיל להתפלל את תפילות החול עם ריקודים וגיטרה הרב עמיטל יעיף אותו בהזדמנות הראשונה. הרב עמיטל יעשה זאת בצדק, משום שמבחינת הישיבה התנהגות כזו אינה לגיטימית - כלומר, היא נוגדת הנחות בסיס מחשבתיות שהישיבה לא מוכנה לוותר עליהן. מבחינת הישיבה, אין זה משנה שבתוך 'עולם התורה' קיימות גישות שמבחינתן תפילה עם גיטרה היא השיטה הלגיטימית ביותר, ואין זה משנה ששיטות אלו סוברות שאנחנו הם אלו שמתפללים בצורה לא נכונה. מבחינת התפיסות של הישיבה שלנו להתנהגות כזו אין מקום, והיא אינה לגיטימית. באותה מידה אם יבוא אדם ויטען בפני שלקב"ה יש גוף דעתו תהיה בלתי לגיטימית מבחינתי, למרות שהראב"ד סובר כך. גם דעותיו המחשבתיות של ישעיהו ליבוביץ' אינן לגיטימיות בתוך עולם המחשבה שבניתי לעצמי, למרות שישנם מקומות שבהם יסכימו להכניס את ספריו לבית המדרש. העובדה שיש מישהו במסגרת 'עולם התורה' שאמר אי-פעם דעה מסוימת אינה הופכת אותה, ואסור שתהפוך אותה, ללגיטימית מבחינתי! ^[2]
אם כן, מה הופך דעות ללגיטימיות? - את הגבולות האדומים של 'עולם התורה' אינני יודע לשרטט, ואני מסכים לדברי אייל שגבולות אלו קיצוניים מאד וניתן למצוא בהם כמעט כל דעה. אף על פי כן, עובדה זו לא הופכת את כל מה שנאמר בעולם התורה ללגיטימי מבחינתי! אסור שמגוון הדעות שאפנים יהיה מגוון הדעות שעולם התורה מוכן לקבל, וזאת מסיבה פשוטה: עולם התורה יכול לסבול את דעת הרמב"ם, שמבחינתו האמירה שלקב"ה יש גוף היא כפירה, ואת דעת הראב"ד, שסובר שגדולים רבים סברו כך, אולם עולם המחשבה שלי לא מסוגל לקבל את שתי הדעות הסותרות ללא הכרעה. בעולם המחשבה האישי של כל אחד ואחד לא יכולות להתקיים סתירות יותר מדי עמוקות ללא הכרעה או יצירת דיאלקטיקה ביניהן. מי שחושב שהוא מסוגל לקלוט לתוכו כל דעה שקיימת בעולם התורה, בלי לסווג אותה בתור לגיטימית מבחינתו, לגיטימית אבל לא מתקבלת, או לא לגיטימית כלל - יגלה במהרה שעולמו הרוחני נהרס. אדם שלא משקיע מחשבה על אילו דעות הוא 'יגרש מהישיבה' שיקים, יגלה במהרה שאין שום דעה שעליה הוא מוכן להילחם.^[3]
יכול להיות שלא הבהרתי את דברי כראוי, או לא הובנתי כראוי, במכתב הקודם. כוונתי לא הייתה לשרטט קווים אדומים וגבולות לעולם התורה - עולם זה דאג לעצמו, וימשיך לדאוג לעצמו גם בלעדי^.[4]כוונתי הייתה לומר שעל כל אחד לשרטט לעצמו גבולות וקווים אדומים שעליהם הוא לא מוכן לוותר, ודעה שתעבור אותן תהיה בלתי לגיטימית. אני הנחתי שכל אחד מאתנו מתפלל שלוש פעמים ביום "חדש ימינו כקדם" ומתאווה לחזרת הנבואה, ולכן הנחתי שהאמירה שהנבואה שייכת לדור פרימיטיבי שעבר זמנו אינה לגיטימית מבחינת רובו ככולו של בית המדרש. באותה מידה הנחתי שעל כל אחד כמעט מקובל שאי הזכרתו של הקב"ה במפורש אינה מורה על אי מציאותו או אי השגחתו הישירה, שהרי להבנה כזו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי מציאות חיינו כיום, בעולם ללא נבואה, שנראה כאילו עם הזמן הוא הולך ומסביר את עצמו ללא צורך באמונה במכוון עליון. מסיבה זו התפלאתי על האדישות שמפגינים בישיבה בזמן האחרון כלפי דעות שמבחינת רובם המוחלט של תלמידי הישיבה אמורות להיות 'לא לגיטימיות', ומבחינתם דעות אלו אמורות להיות "עמוק בפן השבעים ואחד".
הערתי, שהאמירה "אין צורך להגיב בחריפות כלפי כל דעה שמושמעת משום שכל אחד יכול לשפוט את מה שהוא שומע בעצמו" - אינה מקובלת, וזאת, לדעתי, משתי סיבות. הסיבה הראשונה, שהיא הפחות משמעותית, היא הסיבה החינוכית. יש להסביר שאין כוונתי שמבחינה חינוכית יש להסתיר את האמת ממישהו בשביל 'לחנך אותו', אלא משמעות דברי היא שאם יש דעה שמבחינתי אינה מקובלת כלל וכלל, ואני חושש שישנם אנשים שיכולים בטעות להכניס אותה לטווח הדעות הלגיטימיות שלהם, אני מגיב בשביל להבהיר להם את הבעייתיות באותה דעה ואת הסכנה הטמונה בה. אולם, הבעיה השניה בהתייחסות האדישה שציינתי, והיותר חמורה לדעתי, היא התפיסה המוטעית שאדישות לא מבטאת הפנמה מסוימת. כמו שאמרתי לעיל, אף אחד לא מסוגל להתפלל כל יום לחזרת הנבואה, ובאותו זמן לתהות האם זו תופעה השייכת לעולם מושחת שעבר זמנו, ולכן כל אחד שעולמו הפנימי לא מזדעזע כשהוא נפגש עם דעה כזו צריך לעשות חשבון נפש האם הוא באמת מקווה לחזרת הנבואה. הקריאה לשבירת האדישות אינה קריאה להתלהמות או לסתימת פיות, אלא להגנה על ערכים שאנו תופסים כמשמעותיים בעולם עבודת ה' שלנו, אפילו אם הדעה שאותה אנו תוקפים כלא לגיטימית קיימת באיזשהו מקום בעולם התורה. אף אדם לא יכול לאחוז בכל מגוון הדעות שעולם התורה כולל בתוכו, וממילא האמירה שאין צורך להתרגש מדעות שיכולות להתקיים בעולם התורה אינה מקובלת, ויכולה לגרום לסכנות וטעויות רבות.
טענה נוספת שהעלה אייל היא ש"אדם יכול להציג דעה לא נכונה, שגויה, ושכולה מבוססת על הבנה מוטעית של יסוד או רעיון מסוים - אבל זה עדיין רעיון לגיטימי...אדם יכול לטעות, אבל מותר לטעות!...ברירת המחדל היא שכל דעה היא לגיטימית אלא אם 'הוכחה אשמתה'". ראשית, טענתי העיקרית במכתב הייתה כלפי התגובה שלה זוכות הדעות הקיצוניות, ואני לא חושב שהסיבה שבגללה אנשים נשארים אדישים כלפי דעות חריגות היא ש"אדם יכול לטעות, אבל מותר לטעות". אולם, מעבר לכך, אני אכן מסכים שטעויות יכולות להתרחש, ואין להוקיע אנשים בגלל הבנות מופרכות ומוטעות, אולם הקלות שבה דעות כנגד הררים שלמים של ראשונים מופיעות בישיבה, והביסוס הרעוע שעליו הן נשענות, מוביל למסקנה שמדובר כאן על בעיה עמוקה יותר מטעות פה ושם. רציתי להעיר במכתב על קו מחשבה מסוים שמעדיף את האמירה הקיצונית, אפילו אם היא מתבססת על הבנה מחודשת, וראייה לכאורה 'אובייקטיבית' של הפסוקים. כשמישהו מעלה דעה מחודשת בצורה קיצונית - ובכך חולק על גמרות, ראשונים, ואחרונים - חובת ההוכחה מוטלת עליו ולא עלי! עד שלא יוכיחו לי בהוכחות חותכות שהנבואה לא תחזור או שעם ישראל כולו 'נעזב על המקרים' - דעה זו תשאר מבחינתי בלתי לגיטימית, ועמוק בפן השבעים ואחד של התורה!! ^[5]
עד כאן התייחסתי לטענות שהועלו בחלק הראשון של המכתב. לגבי החלק השני, אקדים ואומר שלמרות שעברתי על המכתב שלי מספר פעמים לא הבחנתי כיצד הדברים התקשרו לשאלת התמימות מול הפתיחות. המחשבה שכל קריאה לגבולות או קווים אדומים היא 'העדפת התמימות על פני הפתיחות המחשבתית' היא שטחית ופשטנית! פתיחות מחייבת גם סינון החוצה, ולא רק קליטת דעות פנימה. בכל אופן, אתייחס במספר מילים לדברי אייל בחלק השני של המאמר משום שלדעתי הן התוצאות הישירות של צורת מחשבה שלא מציירת לעצמה גבולות וקווים אדומים, ואינה מחלקת בין עולם לימוד הגמרא לעולם לימוד המחשבה^[6].
"לימוד תורה ברמה גבוהה דורש שכלתנות וחקירה ואלו באים כמעט בהכרח על חשבון התמימות וההתלהבות"! "הספקנות והחתירה לאמת גורמות מבחינה פסיכולוגית לירידה בהתלהבות ובתמימות"! "העיסוק בבניין הרוחני בצורה אובייקטיבית ומנותקת מתרחש מאליו. אדם שלא עושה זאת ברוב המקרים פשוט משקר לעצמו"!? "מצוות תלמוד תורה יוצרת כבר בעיה עם התמימות"!?? "האדם נדרש ע"י הקב"ה להקריב את תמימותו ואת שלמות בנינו הרוחני על מזבח לימוד התורה"??? האם לקחנו מהתורה את הקרדיט המינימאלי להלהיב גם בלי 'לשקר לעצמנו'? הרעיונות המחשבתיים שנמצאים בתורה הם מספיק אמיתיים בשביל שנוכל להאמין בהם בתמימות, למרות כל החקירות שאי-פעם נוכל לערוך, ועובדה זו מוכחת מאישיותם של אלפי גאוני גמרא והלכה שעדיין הצליחו לקיים למהדרין את החיוב "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" ולעבוד את הקב"ה "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"!! אם לפעמים מתקשים להעמיד תמימות מחשבתית ובניין רוחני שלם יחד עם החקירה וההעמקה שלימוד הגמרא דורש - זו בעיה של הלומד, ולא, חלילה, של עולם התורה.

אם אנו מתגעגעים לדפיקות על השלחן בזמן הלימוד ולתגובות הרבות בדף קשר, יש לבדוק האם צורת המחשבה שממעיטה בערכן של התמימות וההתלהבות, היא לא זו שגורמת לתופעה זו. לפי הבנתי הקב"ה איננו דורש ממני להקריב את תמימותי ואת ההתלהבות שלי על מזבח לימוד התורה, אלא הדרישה שלו היא להגיע לתמימות מחשבתית ולהתלהבות דרך לימוד התורה!! אכן, לפעמים היצר הפסיכולוגי להיכנע ולהתייחס לעולם המחשבה באדישות הוא גדול מאד, ולא תמיד אנו מצליחים לחקור את התורה בהגיון קר ובאותו זמן להתלהב מהלימוד ומעבודת ה'^[7]- אולם, כמו בהרבה תחומים בעולם התורה, יש צורך לנצח את היצר ולהשתלט עליו. נכון שהעבודה היא קשה מאד ובהרבה מקרים אנו נכשלים במבחן זה, אבל בכל זאת חבל להרים ידיים מראש.

[‎1] ^{"בשביל להקל על הבנת דברי נסקור בצורה קצרה את השתלשלות האירועים שהובילו לכתיבת מאמר זה": אייל קסנר טען שלאדם צריכה להיות דעה מגובשת, אולם כמעט כל דעה שיבחר לעצמו נמצאת בתוך התחום הלגיטימי, ואילו אושר טביבי טען שהמושג 'דעה לגיטימית' כמעט ולא קיים ביהדות, וכל דעה שיכול להשתמע מפירוש מסוים של המקורות היא לגיטימית, וכלולה מלכתחילה בתוך 'עולם התורה'. התגובה שלי היא הן למאמרו של אייל והן למאמרו של אושר, ולמרות שהטיעונים נכתבו כתגובה אחת, נראה לי שהם מתאימים לשני המאמרים גם יחד.}
[‎2] ^{בהקשר זה ידוע הסיפור על הגרי"ד שלא הסכים לקבל רב מסוים לישיבה בגלל שטען שספר ישעיהו מורכב משני מחברים שונים, וכשהעירו לו שכבר אברבנאל העלה הבנה דומה, השיב הגרי"ד: 'גם את אברבנאל לא הייתי מקבל כרב בישיבה'.}
[‎3] ^{יש להעיר שאני לא מתכוון שיש דעות שאותן אסור 'לשמוע' - מותר לשמוע את כל הדעות שנמצאות בעולם התורה האובייקטיבי, אבל יש להזהר מה מכניסים ומפנימים. צריך להפגש עם כל מגוון הדעות הקיימות בעולם התורה, אבל על דעות שאינך מקבל צריך להגיב בצורה המתאימה.}
[‎4] ^{ממילא, תגובתו של אושר טביבי, שהתייחס למגוון הדעות האפשרי ב'עולם התורה' האובייקטיבי, אינה מדברת במישור שעליו כתבתי במכתב הקודם. בהערת אגב אעיר שלפי דעתי גם ל'עולם התורה' הכללי יש גבולות, והשימוש בביטויים כגון "כפטיש יפוצץ סלע" ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" לא יכול לפטור התמודדות אמיתית עם עצם הדעה שהושמעה או עם מידת הלגיטימיות שלה. לא כל המחלוקות הידועות מההיסטוריה של היהדות היו 'דברי אלוקים חיים', וישנן תפיסות שכבר בזמן הגמרא הוצאו 'מחוץ לישיבה', למרות שפירשו את פסוקי התורה 'לשיטתם' בצורה 'אובייקטיבית' שאינה משוחדת בהנחות בסיס מקובלות: נצרות, קראות, איסיים, 'אחר' ועוד (בכוונה בחרתי בדוגמאות קיצוניות, למרות שיש מקרים נוספים). ישנן דעות שהחידוש שבהן כ"כ גדול עד שא"א להצדיק אותן ע"י הסיסמה הנדושה ש'התורה היא תהליך של חשיפה'. כשכותבים מאמר צריך לוודא שהוא באמת חושף פן שקיים בתורה, ולהזהר שלא חושפים פן שקיים בך, והתורה משמשת רק כמקפצה, ואכמ"ל.}
[‎5] ^{מה עוד, שבשני המאמרים הספציפיים שהבאתי בתור דוגמא הראיות קלושות מאד, ואין צורך בחריפות מחשבתית מיוחדת בשביל למצוא 'חורים' בהוכחות.}
[‎6] ^{יש להעיר שבשיחה עם אייל הוא הבהיר שכוונתו בחלק השני של המאמר לא הייתה שצריך לוותר על ההתלהבות והתמימות בלימוד התורה, או לחליפין שלימוד תורה רציני בהכרח מתנגש איתן, אלא כוונתו הייתה שהעובדה שהלימוד גורם לשחיקת תחושות אלו היא מתקבלת על הדעת ומובנת מאד. אייל מסכים שברמת העיקרון האידיאל הוא שלימוד התורה יעשה מתוך התלהבות ותמימות, והוא לא בא לזלזל בעבודת ה' שנעשית בצורה כזו. למרות זאת, אני אתייחס לגישה שהשתמעה לדעתי מתוך הדברים שנכתבו בפועל, משום שלפי דעתי הם מבטאים גישה שניתן להרגיש בה לפעמים 'מתחת לפני השטח' בבית המדרש.}
[‎7] ^{"שתי תופעות אלו, הספקנות והחתירה לאמת, גורמות מבחינה פסיכולוגית (כמעט בהכרח) לירידה בהתלהבות ובתמימות" (מאמרו של אייל, שם, שם).}