חמץ משש שעות ולמעלה / רונן כץ

"דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור" (פסחים ד:).

לפי דברי הגמרא, ישנו איסור בחמץ בערב פסח, החל מחצות היום. באיזה איסור מדובר? מדברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת קצ"ט) נראה, שלדעתו מדובר באיסור אכילה. לפי שיטתו, הגמרא כאן מתייחסת לדעת רבי יהודה, הסובר שיש לאו דאורייתא על אכילת חמץ בערב פסח:

"ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שהוא עובר בלא תעשה? שנאמר: 'לא תאכל עליו חמץ' (דברים ט"ז, ג), דברי רבי יהודה" (פסחים כח:).

רבי שמעון שם חולק על רבי יהודה, וסובר שאין לאו דאורייתא על אכילת חמץ בערב פסח, רק בפסח עצמו.
ראשונים אחרים הבינו, שנושא הגמרא כאן איננו איסור האכילה, אלא מצוות 'תשביתו'. הגמרא קובעת שלכולי עלמא, אפילו לדעת רבי שמעון, יש מצווה להשבית את החמץ בערב פסח. ואמנם, כך משתמע מפשט הסוגייה.
לפי פירוש זה בסוגייה, רבי שמעון סובר שיש חיוב להשבית את החמץ בערב פסח, אף שאין לאו על אכילת החמץ במועד זה. האם לדעתו מותר לאכול חמץ באותן שעות? בעל המאור סבר שאכן, כך הוא עיקר הדין מן התורה:

"ואי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב - אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו" (ג. בדפי הרי"ף).

לו זו בלבד שאין איסור מן התורה לאכול חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה, אלא יש בכך אפילו קיום של מצוות 'תשביתו'! השבתת החמץ איננה חייבת להתבצע בדרך של כילוי כגון שריפה, אלא גם על ידי צריכת החמץ ואכילתו מתקיימת המצווה.
הראשונים כולם חלקו על בעל המאור. לדעתם, לא ניתן לקיים את מצוות 'תשביתו' באכילת החמץ. וממילא, האכילה אסורה בשעות אלה. כך היא למשל דעת התוספות:

"דלרבי שמעון אסור באכילה אף על פי שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש, ונראה דנפקא ליה מ'תשביתו'... ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה, דהיינו אכילה" (כח: ד"ה רבי שמעון).

בהסבר דברי התוספות ניתן להציע שתי אפשרויות:
א. הדרך לקיים את המצווה היא על ידי שריפת החמץ או כילוּיוֹ. לכן ממילא נאסרה אכילת החמץ, שכן המצווה אינה מתקיימת בכך. לפי הבנה זו אין איסור המתייחס באופן ישיר לאכילת החמץ בערב פסח. הבעיה היא רק בהתחמקות מקיום העשה.
ב. מצוות 'תשביתו' כוללת בתוכה גם איסור עשה להשבית את החמץ בכל דרך אחרת. האיסור לאכול את החמץ כלול באיסור עשה זה.
אם נסבור שיש כאן איסור עשה, ולא רק התחמקות מקיום מצווה, יש לברר מהו ההיקף של איסור זה. ניתן להבין שרק פעולה המסלקת את החמץ מן העולם, אם אין בה קיום של המצווה - היא כלולה באיסור העשה. אך פעולות אשר אינן מסלקות את החמץ, והוא ממשיך להתקיים גם לאחריהן - לא נאסרו. זוהי דעת רוב הראשונים. אולם, הר"ן סבר שהיקפו של האיסור רחב יותר:

"ולי נראה, דלרבי שמעון נמי חמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה מן התורה, דהא מודה רבי שמעון במצות השבתה... ולפיכך מכיון שאמר הכתוב 'תשביתו', אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע" (חידושי הר"ן ז. ד"ה שני דברים).

לדעת הר"ן, מצוות ההשבתה מחייבת התנזרות מוחלטת מן החמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה. כל הנאה מהחמץ נאסרה, אפילו אם אין היא מונעת אפשרות לבער את החמץ ולקיים את מצוות 'תשביתו' בהמשך היום.
דיוננו עד כה עסק ברובד הדאורייתא. מדרבנן, מודים כל הראשונים - ובכללם בעל המאור - שחמץ אסור באכילה משש שעות ולמעלה. חלק מהראשונים סוברים שאף הנאה נאסרה מדרבנן במועד זה (עיין בעל המאור ותוספות הנ"ל). כמו כן ישנו איסור דרבנן על החמץ שעה או שעתיים לפני חצות היום, על פי דעות התנאים השונות במשנה (יא.).
להלכה פוסק השולחן ערוך:

"חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה, ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם, דהיינו מתחלת שעה ה', ומיהו כל שעה ה' מותר בהנאה... ומתחלת שעה ו' ולמעלה אסרוהו גם בהנאה" (תמ"ג, א).