עץ פרי עושה פרי / אושר טביבי

שאלה היא האם עולם האמונות והדעות הינו קבוע ומה שהיה הוא שיהיה ואף תפיסות חדשות קיצוניות ומוזרות ככל שיהיו הינן נטועות בו מראשית היוסדו, או שמא עולם זה הוא כחומר ביד היוצר, המתפתח ומתחדש עם הזמן. במילים אחרות ניתן לומר כי החידושים העולים בעולם זה ניתנים לאפיון בשתי דרכים: המצאה או חשיפה.

נראה כי עולם האמונות והדעות מאופיין דווקא ע"י החשיפה. בני האדם במשך הדורות שהעלו ממקורות היהדות תפיסות שונות בעולם האמונות והדעות ביצעו אפוא את מלאכת החשיפה. הם אינם מוגדרים כמחדשים אלא כמגלים, כיון שכל מה שטענו היה קיים כבר קודם מיום נתינת התורה. חז"ל כבר עמדו על כך באומרם: "'וכפטיש יפוצץ סלע', מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים..." (סנהדרין לד.), או כגרסת התוספות: "...אף דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים" (קידושין ל: ד"ה אם). כל עיקר בתורה אוצר בתוכו צדדים ופנים שונים להבנתו, בחינת מועט המחזיק את המרובה, עוד בטרם בא האדם וכיוון לאחד מאלו.

ניתן לדמות את עולם האמונות והדעות לעץ חיים הנושא פירות רבים, אשר כולם יונקים משורשיו. אלו שנקטפו הרי הם חתומים מעל דפי ספרי המחשבה והרוח שחיברו חכמי ישראל לדורותם, ואלו שטרם נגעה בהם יד עדיין מבשילים, תלויים על העץ, ממתינים להיקטף.

כך בעולם המחשבה וכך גם בעולם ההלכה. כל הבנה אפריורית בדין מסויים, במערכת הלכתית כלשהי, היא למעשה קטיף של פרי נוסף אשר היה תלוי על העץ שנים רבות קודם. לכן יש ערך רב גם להעלאת סברה הגיונית שאיננה עולה בקנה אחד עם דברי הראשונים והאחרונים ואף מנוגדת להם לחלוטין, באשר היא מגלה טפח נוסף אשר היה לוט בערפל עד כה.

הם הם דברי הירושלמי במגילה:

"אמר ריב"ל: עליהם ועליהם, דברים הדברים, כל בכל, מקרא, משנה, ותלמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה מסיני הה"ד 'יש דבר שאמר ראה זה חדש הוא' וחבירו משיבו 'כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו'..." (פ"ד ה"א).

קביעה זו של ריב"ל ודאי אין להבינה כפשוטה, אלא יש להאיר על דברי ריב"ל באור המדרש במנחות:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך, הלך וישב לסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו..." (כט:).

האמרה 'הכל נאמר למשה מסיני' אין משמעותה במובנה הצר שהכל היה צפוי וידוע לפני משה רבינו אלא להורות כי כל הבנה מחודשת בדיני התורה, כל שקלא וטריא בתלמוד, הכל אצור בעץ החיים מיום נתינתה של התורה. התורה שנמסרה למשה, נמסרה אפוא כחומר גלם הטומן בחובו מגוון אפשרויות לביאור המקרא והבנת עיקרי התורה. "...מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש" (מגילה יט:).

כל התלמוד כולו מלא מחלוקות תנאים ואמוראים אשר מייצגות הבנות שונות בפשוטו של מקרא וביסודות הלכה.

נביא לכך שתי דוגמאות שיעידו על פער קיצוני בין תפיסות שונות, אשר נמצאות בעולם הדעות האפריורי ומתוקף כך הינן לגיטמיות בהחלט. כאשר ניתן הצו האלקי: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו..." (ויקרא כ"ד, כ-כא) הוא הרה בתוכו את שתי ההבנות לדין זה כפי שאנו מוצאים בחז"ל: "עין תחת עין ממון... ר' אליעזר אומר הואיל ונתכוין לתת בו מום אינו משלם ממון אלא נזק ינתן בו ממש עין תחת עין..." (פסיקתא זוטרתי - לקח טוב, שמות פרק כא פס' כד). עם כל ההשלכות המעשיות החמורות של מחלוקת תנאים זו לא נמנעו הם מלחתור לפרש את המקרא כל חכם על פי הבנתו, לקטוף כל אחד את פריו הוא.

דוגמא נוספת הלקוחה מעולם המחשבה, שמשתייכת לנידון, מוכיחה את הלגיטימציה של דעות בעולם האפריורי, קיצוניות ככל שיהיו. בעוד שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פ"ה ה"ב):

"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל (!) שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים...".

קם כנגדו ר' חסדאי קרשקש בספרו 'אור השם' ורומס את עיקרו הגדול של הרמב"ם ^[1]:

"והכלל העולה מן הדברים, כי החומר הזה האפשרי כל אשר לא תיפול בו הבחירה אין המלט ממנו, בהיותו מחוייב בבחינת סיבתו ואפשרי בבחינת עצמו... והוא הדין הנכון לפי התורה, יהיו הדברים אפשריים בבחינת סיבתם ועצמותם ומחוייבים בבחינת ידיעת השם...ואיך שיהיה שורש העניין כולו אפשרות מצד וחיוב מצד, אין הימלט ממנו..." (מאמר ב' כלל ה' פ"ג).

כלום מי מאיתנו יוכל להצביע ולומר כי צדקו דבריו של זה משל חבירו?! כלום בבוחנינו מחלוקת זה נוכל לכנות אחד מהוגים אלו 'גולם'?! חלילה! דבריהם של גדולי עולם אלו הם אפוא קטיפת הפרות מענף הבחירה החופשית בעץ החיים, על כל הבנותיה הקמאיות המתגשמות לעינינו בעולם המחשבה.

הבדל אחד ויחיד עומד בין עולם ההלכה לעולם המחשבה: עולם ההלכה אינו יכול להישאר בתחום האפריורי, דרושה הכרעה לחיי המעשה. לא נוכל להציע לאדם אכול את החמץ שברשותך לאחר שש שעות ביום י"ד ניסן "שאין לך השבתה גדולה מזו" כדעת ר' זרחיה הלוי בעל המאור (פסחים ג. באלפס) ויחד עם זאת להציע לו לחוש לדברי הראב"ד שכתב: "[אין בדבריו ממש שקורא לאכילה השבתה], אפילו דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן אכילה" (בהשגותיו, שם). דרושה הוראה הלכה למעשה, אך גם הכרעה בעולם זה אין פרושה הצדקה של צד מסויים וביטול דבריו של משנהו:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו, יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (ערובין יג:).

הכרעה במחלוקת הלכתית נובעת אפוא ממכלול שיקולים שהמשותף להם הוא שאינם מתייחסים כלל לתוכן דברי החולקים. ניתן אף לשער כי ההליכה אחרי בית הלל נבעה גם מדרך פסיקתם הנוחה לציבור ומתוך מגמה להקל, אך לחלוטין לא כמגמה להצדיק את דבריהם על פני עמיתיהם. הכרעה הלכתית היא למעשה כורח המציאות ולו יכולנו לא היינו מכריעים כלל.

לא כן בעולם המחשבה. עול הפסיקה אינו רובץ על צוארינו באשר עולם זה אינו עולם מעשי וניתן להציע לאדם המתבונן בו, פירות מפירות שונים ומגוונים לבחור בהם, או אף לקטוף לעצמו פרי חדש. הזדמנות נפלאה נפלה בחלקנו להישאר בעולם אמונות ודעות ולהתהלך בו לקול צלילי התזמורת האפריורית המורכבת מכלים וכלים שונים; -ההזדמנות להלך בשבילי עץ החיים מבלי להיצמד לזן מסוים של פירות הנכפה עלינו, ליהנות מחירות המחשבה, ולדעת שבחירה חופשית איננה עיקר גדול ועמוד התורה אצל כל רבותינו, שלעיתים מסוימות בהיסטוריה עם ישראל נעזב אל המקרים ושהנבואה ששרתה על בני אדם בימים עברו אולי מוטב שלא תחזור.

[‎1] ^{שיטה זו של ר' חסדאי טעונה העמקה אשר לא כאן מקומה. הרוצה לעיין בה, יכול לקרוא על כך ולהעמיק בספרו שם, וב "דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש ומחקרים במשנתו הפילוסופית" מאת פרופ' א. רביצקי פרק ב' ואילך.}