שבת פרשת נשא ז' סיון ה'תשס"ג, גליון מספר ‎916

עיקר פרשת נשא מוקדש לרצף פרשיות ועניינים שלכאורה אין ביניהם קשר. חובת שילוח טמאים מן המחנה, איסור מעילה, סוטה ונזיר לא נראים מסודרים ברצף הגיוני מסוים. ברם, חז"ל עמדו על הקשרים בין הפרשיות השונות במספר מדרשים מפורסמים, ואני הייתי רוצה ללכת בעקבותם ואולי אפילו להציע כוון חשיבה קצת שונה.

חובת שילוח טמאים מן המחנה היא במפורש השלב שמאפשר תחילתה של השראת שכינה במחנה: "...ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" (ה', ג). כדי לאפשר השראת שכינה צריך ראשית כל לסלק את הטומאה. בשלב זה, כשהקודש מצוי בקרבו ובסביבתו, מוזהר האדם מלמעול בו. שמירת המרחק והמודעות להבדל הברור בין הקודש והחול, המותר והאסור, השייך לך והשייך לגבוה - הכרחיים.

אך מה הקשר לפרשת סוטה? הרי מתבקש שלאחר שהבנו את נחיצות סילוק הטומאה ואת חשיבות שמירת המרחק מהקודש, נראה כי מכאן אין לו לאדם אלא להתחיל ולהתעלות מעלה מעלה, ופרשת הסוטה לכאורה פוגמת במהלך הזה. מתבקש היה לעבור מכאן לפרשת הנזיר, הלא הוא שלבו חפץ להתנזר ולהתקדש ולהתעלות, "נזר אלקיו על ראשו" (ו', ו)!

רש"י כותב בעקבות הגמ' בברכות:

"מה כתיב למעלה מן הענין: 'ואיש את קדשיו לו יהיו', אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה".

מדוע מי שמעכב מתנות כהונה מסתבך עם אישה סוטה? האם יש פה קשר נראה לעין, אולי סוג של עונש?

לאור המהלך שהצגנו, נראה כי התורה משמיעה לנו פה את המסר הנכון בזמן הנכון. סלוק הטומאה ושמירת המרחק מן הקודש אינו ערובה לחיים של קדושה. ישנם אנשים רבים שאת הטומאה בביתם או בנפשם סלקו, ואל הקודש לא יגעו, אך תפיסת חייהם אינה תפיסה של קדושה. מי שמסוגל לעכב את מתנותיו של הכהן, או למעול בהם, לא באמת הפנים את דרגות הקדושה שבעולם. את מקומו הוא אינו יודע, ואין לו שאיפה אמיתית לחיי תורה וקדושה. ממילא גם הערכים שמנחים את חיי המשפחה שלו אינם ערכים של קודש, וסופו להביא את אשתו אל הכהן. מידה כנגד מידה: הוא מעל בה' וגזל את מתנות שלוחיו בעולם, אשת בריתו מעלה בו והושב לו כגמולו. מי שמועל באמון הקב"ה, לא זכאי לאמון גם מבני אדם.

הנזיר במובן זה הוא השלב הבא. הוא בעל תפיסה נכונה לגבי חיים של קדושה מהם, וברצונו אף להוסיף ולתת מעבר לנדרש. מוקד חייו הוא עבודת ה' שלו, ואף הוא עתיד לעמוד מול הכהן, אך כדי לבטא את גמר התהליך הקשה והרומם שבו בחר ללכת.

ברמה הכללית הלאומית, צריך עם ישראל את כל השלבים. אם ישכיל לסלק את הטומאה מתוכו, להעמיד עצמו במקומו ביחס לקודש ולמשרתיו, לבנות לעצמו תפיסה נכונה ובריאה של חיים אמיתיים של קדושה ועבודה ה', הרי שעתידה גם הפרשיה האחרונה ברצף להתקיים:

"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו', כז).

שבת שלום,

נדב וילנר ואבי זדה

בגליון השבוע: