|
האמוראים נחלקו מהו הנוסח המתאים לברכה על בדיקת החמץ:
"מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: 'לבער חמץ'. רב פפא אמר משמיה דרבא: 'על ביעור חמץ'" (ז.).
הכרעת הגמרא היא שיש לברך ב'על', כדעת רב פפא. אולם, אם נבדוק את נוסח הברכה עבור מצוות אחרות, נגלה שקיימות מצוות רבות שברכתן בלמ"ד, בעוד שמצוות רבות אחרות ברכתן ב'על'. הראשונים על אתר ניסו, כל אחד בדרכו, לנסח כללים על פיהם ניתן לקבוע את הנוסח הנכון לכל ברכה. חלק מן הקריטריונים נובעים מתוך מהלך הגמרא, וקריטריונים אחרים חודשו על ידי הראשונים ללא מקור בסוגיה.
הקריטריון הראשון אליו מתייחסת הגמרא הוא עיתוי הברכה. ברוב המצוות הברכה נאמרת לפני קיום המצווה, כיוון שצריך לברך עובר לעשייתן. לכן, יש לנסח את הברכה כך שתתייחס להתרחשות עתידית. הגמרא מבארת, שמחלוקת האמוראים הנ"ל היא בשאלה האם 'על' יכול להתפרש כמתאר פעולה עתידית, או רק כתיאור של אירוע בעבר:
"כי פליגי ב'על ביעור', מר סבר - מעיקרא משמע, ומר סבר - להבא משמע" (ז:).
לדעת רב פפי, לא ניתן לברך ב'על', כיוון שמשתמע מנוסח זה שהמצווה כבר התקיימה. אמנם, קיימות מצוות מסוימות בהן הברכה נאמרת לאחר קיום המצווה. כך הוא המצב, למשל, בברכה על נטילת הלולב, הנאמרת לאחר שכבר נטל את הלולב בידו. דוגמה נוספת היא הברכה על טבילת גר, הנאמרת לאחר הטבילה, כיוון שלפני הטבילה הוא עדיין איננו בר חיוב.[1] במקרים אלה גם רב פפי מודה שמברכים ב'על'.
הרמב"ם (הל' ברכות פי"א) קיבל להלכה חילוק זה הנוגע לעיתוי הברכה. על פי זה הוא מסביר גם את הכרעת הגמרא שיש לברך 'על ביעור חמץ'. לדעת הרמב"ם, האדם מבטל בלבו את החמץ עוד לפני שהוא מתחיל בבדיקה. כאשר הוא מברך, חלק חשוב מקיום המצווה נמצא כבר מאחוריו, ולכן מברך ב'על'.
הרמב"ן בסוגייתנו חלק על הרמב"ם. לדעתו, תהליך ביעור החמץ עדיין לא התחיל בשעת הברכה, והברכה מתייחסת רק לפעולה עתידית. אף על פי כן הכריעה הגמרא שיש לברך 'על ביעור חמץ', כיוון שדחינו להלכה את החילוק הנ"ל בעניין עיתוי הברכה. להלכה, גם ברכות המנוסחות ב'על' יכולות להתפרש כמתייחסות לאירוע עתידי, כדעת רב פפא.
קריטריון נוסף העולה ממהלך הגמרא הוא רמת החיוב במצווה. כאשר החיוב הוא ממוקד ומכוון אל האדם המסוים המבצע את המצווה, הברכה היא בלמ"ד. כאשר החיוב הוא כללי יותר ומוטל על כלל ישראל, הברכה היא ב'על'. כך למשל, כאשר אב מל את בנו עליו לברך 'למול', כיוון שמוטל על האב חיוב למול את בנו. לעומת זאת, אם המוהל הוא אדם אחר, אשר איננו מחויב במילה זו מצד עצמו אלא רק כחלק מכלל ישראל, הוא מברך 'על המילה'. נוסח זה איננו מתייחס באופן ישיר לחיוב במצווה, אלא מתאר בצורה כללית יותר את התופעה ההלכתית שעליה מדובר.
הרמב"ם (שם) פסק להלכה גם את החילוק הזה. לעומתו, הרמב"ן סבר שדברי הגמרא בעניין זה נדחו, ולהלכה אפילו אבי הבן מברך 'על המילה'.
אמנם, גם לדעת הרמב"ן יש חשיבות להלכה לרמת החיוב במצווה. ברכה ב'על' נאמרת רק במצוות אשר ניתן לקיימן על ידי אדם אחר, כגון מילה. לעומתן, קיימות מצוות אחרות שלא ניתן לקיימן על ידי שליח. רמת החיוב המוטלת על כתפי האדם במצוות אלה היא גדולה יותר, ומברך עליהן בלמ"ד. כך הוא המצב במצוות אכילת מצה ואכילת מרור, אשר לדעת הרמב"ן יש לברך עליהן 'לאכול מצה' ו'לאכול מרור'.[2]
חכמי אשכנז סללו דרך אחרת בביאור נוסח הברכות. לדעתם, גם הגורם של רמת החיוב נדחה כליל במסקנת הסוגיה. כדי להסביר את הבדלי הנוסח הקיימים בין ברכות שונות, הם חידשו גורם נוסף, אשר איננו מופיע בסוגיה - משך קיום המצווה:
"ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר, דכל מצות דנעשות מיד - שייך לברך עליהן 'על'... אבל 'להניח תפילין', 'להתעטף בציצית' ו'לישב בסוכה' - יש בהן שיהוי, והלשון מורה על כך" (רא"ש פ"א סי' י').
לדעת רבנו תם, צורת המקור 'ל-' מלמדת על מצב מתמשך. לכן, במצוות שקיומן ממושך, כגון ציצית ותפילין, מברך בלמ"ד. לעומת זאת, מצוות שקיומן הוא חד פעמי, כגון מקרא מגילה והפרשת תרומות ומעשרות, מברך עליהן ב'על', כהכרעת הגמרא בעניין בדיקת חמץ.
סקרנו כאן את הכללים המרכזיים המופיעים בראשונים. בדיקה מדוקדקת של המצוות השונות מגלה, שכללים אלו אינם מתיישבים בכל מקום בצורה חלקה. הראשונים התמודדו עם הקשיים בדרכים שונות ומגוונות, אך יש שהודו שאכן בעניין זה אין כללים ברורים וחד משמעיים:
"ויש טעם בברכות. ור"י לא מצא טעם לכל הברכות" (תוספות ז: ד"ה והלכתא).
[1] דוגמאות אלו דורשות בירור לאור הדין של 'עובר לעשייתן', שעסקנו בו בשבוע שעבר.
[2] פסק זה של הרמב"ן מבוסס על גרסתו בגמרא להלן (קיד:). אולם, בגמרא לפנינו הנוסח הוא 'על אכילת מרור'. כך פוסק גם הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו), וכן אנו נוהגים להלכה כיום. אולם, קשה למצוא הסבר מניח את הדעת לנוסח זה.
|
|
