עובר לעשייתן / רונן כץ

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן" (ז:).

שמואל קובע שברכת המצוות צריכה להיאמר קודם לקיום המצווה. בגמרא לא מבואר מה הטעם לדין זה. התייחסות לשאלה זו נמצאת בדברי הריטב"א:

"וטעם זה שאמרו חכמינו ז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת." (ריטב"א ז: ד"ה כל המצות)

לפי טעם זה של הריטב"א, הברכה מהווה הכנה נפשית לקראת קיום המצווה, ומביאה את האדם להכרה בכך שהוא מקיים את המצווה לשם ה'. הכרה זו צריכה לבוא לפני קיום המצווה בפועל, לכן יש לברך את ברכת המצוות עובר לעשייתן.
הרמב"ם בתחילת הלכות ברכות מקביל בין ברכת המצוות לברכת הנהנין:

"וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה." (הל' ברכות פ"א ה"ג)

הגרי"ד סולובייצ'יק הבין שהקבלה זו מלמדת אותנו על מהותה של ברכת המצוות. כשם שברכת הנהנין היא ה'מתיר' לאכילה, שהרי "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל" (ברכות לה.), כך גם ברכת המצוות מהווה 'מתיר' לקיום המצווה. האדם איננו רשאי בכל עת לקיים את מצוות הבורא ללא כל הכנה מוקדמת, אלא עליו להתיר לעצמו את קיום המצווה על ידי הברכה. זהו גם הטעם לכך שברכת המצוות קודמת לעשייתן.
המכנה המשותף לשני הטעמים שראינו עד כה הוא, שבשניהם הברכה היא צורך המצווה. לא ניתן לקיים את המצווה ללא הברכה, ולכן יש להקדים את הברכה לקיום. ניתן גם להציע הסבר אחר: הברכה איננה צורך של המצווה אלא להפך - המצווה היא צורך של הברכה. ברכת המצוות איננה יכולה להיות מנותקת מהמצווה, ולכן יש להסמיך אותה לקיום המצווה.
בירושלמי נחלקו האמוראים מהו הזמן המתאים לברכה על מצוות שקיומן מתמשך (כגון מצוות ציצית וכדו'):

"מצות אימת מברך עליהן? רבי יוחנן אומר: עובר לעשייתן. רב הונא אומר: בשעת עשייתן" (ברכות פ"ט ה"ג).

שיטת רב הונא לא הוזכרה בתלמוד הבבלי, ולא התקבלה להלכה. אך ביטוי מסוים של שיטה זו מצאנו גם בהלכה, בדברים שמביא הראבי"ה בשם רבו הריב"ם:

"מפרש מורי רבי יצחק ברבי מרדכי מפי רבינו יב"א, דהאי 'עובר' לא בא למעט מלברך בשעה שמקיים המעשה, אם היא מצווה שיש בה שהות לברך בשעת עשייה." (ראבי"ה סי' תרצ"א)

הראבי"ה עצמו בהמשך דבריו חולק על הריב"ם, ומפרש שהברכה חייבת לבוא קודם המצווה. ניתן לקשר מחלוקת זו לטעמים השונים לדין 'עובר לעשייתן': אם הברכה היא צורך של המצווה, מסתבר שהיא צריכה לבוא לפני קיום המצווה, כדי שהמצווה תתבצע מתוך המודעות המתאימה (לפי הריטב"א) או לאחר ה'מתיר' המתאים (לפי הגרי"ד). לעומת זאת, אם הדין נובע מצורך של הברכה להיות סמוכה למצווה, מסתבר שניתן יהיה לברך גם בשעת עשייתן. שהרי, הקשר בין הברכה למצווה, הקיים כאשר הברכה נאמרת קודם המצווה, יהיה חזק אף יותר אם היא תיאמר בשעת קיום המצווה עצמה.
מקובל בפוסקים (על פי הגמרא מנחות לה:) שברכת המצוות צריכה להיות סמוכה ככל האפשר לקיום המצווה. אולם, בדברי הראשונים מצאנו מספק מקרים החורגים מכלל זה. דוגמה לכך נמצאת בגמרא בפרק ערבי פסחים (קיד:-קטו.). הגמרא שם עוסקת באדם שלא היו לו שני מיני ירקות בליל הסדר, והוא נאלץ לקחת לכרפס מין שיוצאים בו ידי חובת מרור, כגון חסה. לדעת רב חסדא, עליו לברך ברכת "על אכילת מרור"[1]כבר לפני הכרפס. ראשונים רבים מפרשים שלדעת רב חסדא מצוות אכילת מרור מתקיימת באכילת הכרפס. אך התוספות שם (ד"ה מתקיף) סוברים שקיום המצווה הוא רק באכילת המרור שבתוך הסעודה, ואף על פי כן ניתן להקדים את ברכת המצווה, ולברכה עוד לפני אכילת הכרפס.
דוגמה דומה נמצאת בהמשך אותו הפרק. כידוע, אנו מברכים את ברכת "על אכילת מצה" מייד עם תחילת הסעודה. אולם, לדעת רש"י והרשב"ם (קיט: ד"ה אין מפטירין) קיום המצווה הוא רק במצת האפיקומן הנאכלת בסיום הסעודה. מהי ההצדקה לפער הזמן הגדול בין הברכה לקיום המצווה במקרים אלה?
נראה שלא ניתן להצדיק את פער הזמן הקיים בדוגמאות הללו אלא על פי ההבנה שהמצווה היא צורך של הברכה. דין עובר לעשייתן קובע שהברכה צריכה לבוא בסמוך למצווה. במקרים הנ"ל התחדש, שהסמיכות היא לאו דווקא למועד קיום המצווה. גם המעשה הטכני העשוי להוות קיום למצווה - אילו היה מלוּוה בכוונה המתאימה - מספיק לשם כך. כאשר הברכה נאמרת בסמוך למעשה של אכילת מרור או מצה, היא מתקשרת בכך למצווה, אף אם בפועל הוא עדיין לא יצא ידי חובה. מכל מקום, סברה זו ודאי איננה פשוטה, ושיטת אותם ראשונים עדיין צריכה עיון.

[‎1] ^{או "לאכול מרור" לפי גרסאות אחרות. אי"ה נעסוק בנושא זה באחד השבועות הבאים.}