שיחה בעקבות פינוי המאחזים / הרב ליכטנשטיין

פנו אלי בבקשה,[‎1] או יותר נכון בתביעה שמלווה בטרוניא, להתייחס לאירועים שמתחוללים ועלולים להתחולל במדינה ומטרידים ומסעירים את הציבור בכלל ואת הציבור הדתי לאומי, כולל שלוחותיו הישיבתיות, בפרט. תגובתי הראשונה הייתה בהיסוס, משום שדעותי בנושאים אלו ידועות והושמעו לא פעם ולא פעמיים אפילו בכתב, ומצד שני אני חושש להכניס לתוך תחומי בית המדרש נושאים פוליטיים. אף על פי כן נעניתי לבקשה משום שאולי הדברים לא כ"כ מוכרים, וגם משום שהפונה אלי אמר שחזקה שהדברים לא יוסטו לצדדים פוליטיים.
אקדים ואומר שלא זה הזמן ולא זו השעה לייחד את בית המדרש לדון בהיבטים ההלכתיים הצרופים, אולם משהו מן האספקלריה וכיווני המחשבה - אני כן רוצה לומר. אולי נפל בחלקי עיתוי הולם להתייחס לעניינים. קראנו בשבת הקודמת את פרשת שלח. במוקד פרשת שלח, בחלק הראשון והדומיננטי שבה, מופיעה פרשת המרגלים, שכוללת בין היתר שני מרכיבים עיקריים ומרכזיים. ראשונים התחבטו והתלבטו בהגדרת חטא המרגלים (והגדיל הרמב"ן לעשות ודן בשאלה האם רצה ה' שהמרגלים לא ידברו אמת), אולם 'בגדול' ניתן לראות את הדברים כמתומצתים בפסוק: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו בדברו" (תהילים ק"ו, כד'). הוה אומר שיש כאן חטא כפול: מצד אחד, חרף דברי השבח שהם מרעיפים - "טובה הארץ מאד מאד" - מבחינת הנכונות להתמודד ולהתאמץ בכיבוש הארץ הם מואסים בארץ חמדה. יודעים שהיא חמדה ואף על פי כן מואסים בה. החטא השני הוא חוסר אמונה ובטחון, חוסר נכונות לגלות אותה תושיה שמגלים כלב ויהושע; פיק ברכיים מלגשת ליישם או להגשים אותה תוכנית של עליה לארץ שהקב"ה, דרך משה רבנו, התווה למענם. מדובר בשני חטאים שונים, אולם כמובן הם התמזגו במסגרת המאורע, משום שהם החטאים שהניבו את הפירות הבאושים של אותו חטא נורא - חטא המרגלים.
כשאנו בוחנים את עצמנו, כעם, כמדינה, כבית מדרש, ודאי שהמחזה הנורא הזה של פרשת המרגלים, שניפץ לרסיסים את כל חלום הכניסה לארץ - מחייב אותנו לבחון את עצמנו מול אותם שני דברים. בנוגע לחטא הראשון של המאיסה בארץ חמדה. ברור, וללא כל קשר עם הערכת המציאות לגבי יישום הדברים, שחס וחלילה שאדם שקדושת הארץ קרובה ללבו, אדם שנושא הקדושה בכלל קרוב ללבו, ימצא עצמו מואס בארץ חמדה. החמדה שבה היא חמדה של קדושה - החמדה שבה היא חמדת הקודש - ולמאוס בארץ חמדה, למאוס בה ולהתנער ממנה, זהו חטא רציני. למאוס בארץ חמדה זה לא רק למאוס כפי שמאסו המרגלים בארץ כולה - "נתנה ראש ונשובה מצרימה" - אלא גם בחלקים ממנה ניתן למאוס. חס וחלילה שאדם מישראל שעבודת הקודש קרובה ללבו, שארץ שיש לה קדושה ולא רק מבחינת מצוות, יתרחק ממנה - חס ושלום. לא מכולה ולא ממקצתה. והרי כשהקב"ה אמר לאברהם "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה" כדי שהוא יתחבב עליה והיא תתחבב עליו, ליצור איתה קשר קיומי כדי שזיקתו של אברהם לארץ תתחזק ותתעצם. ואם בא מישהו ואומר, כפי ששמענו השבוע בכנס רבנים, שאל לאדם ואסור לאדם ואין רשות לאדם לוותר על גרגר אחד של א"י, הרי שהדברים נכונים ונכוחים. ויתור קליל, שגם כשאינו מגיע לרמה של מאיסה אבל לובש צורה ותכנים של התנערות וחוסר אכפתיות- הס מלהזכיר. במישור המדיני, האם ניתן לגזור מכך מסקנות אופרטיביות - מה מותר או אסור לממשלה לעשות מבחינה הלכתית - זו שאלה שונה לחלוטין.
עמדתי פעם על השוני שבין "ויתור" ו"פשרה". כשהגמרא מדברת על ויתור לגבי 'מודר הנאה' מדובר על אדם שיהנה מנכסי אדם שאסור להנות ממנו. שאדם 'יוותר' על חלק מא"י שלא מעניין אותו? חס ושלום! ויתור במובן הזה מתוך ניתוק קיומי, נפשי וערכי - אין יהודי מאמין, שמאמין בקדושתה של א"י, יכול להעלות על הדעת. אמנם, לעתים נשמעות התבטאויות בסגנון זה מפי דוברים 'עכשוויסטים' המתקשים להתבונן, אחורה וקדימה, מעבר למעגלים מצומצמים, ופה ושם, אפילו מפי בעלי זיקה היסטורית וארכיאולוגית לארץ. ברם, עד כמה הרהורים אלה רחוקים ממה שיהודי מאמין מרגיש וצריך להרגיש. אנשים שמדברים על ה"מעמסה של ההתישבות ביו"ש", ועל "הנטל", גם כשהם לא מתכוונים להיבט המוסרי, כאילו מדובר על סיפוח איזה מחוז בעיראק - מכל הדיבורים הללו אנו צריכים להתרחק כמו מאש. זוהי משמעותו של "ויתור". אבל, כשאנו שואלים את עצמנו איזה סוג תוכניות ואיזה סוג קו מדיני בכלל ניתן לבחון מבחינה הלכתית ומבחינה השקפתית וערכית גם יחד - זו שאלה שונה לחלוטין. זו שאלה של "פשרה".
אכפת לנו מכל גרגיר בא"י, אבל מבחינה הלכתית, ואני לא מתייחס כאן לצד הפוליטי אלא לצד ההלכתי, לבוא ולקבוע שבגלל שהכל קדוש ומכיוון שמהכל אכפת לנו אין מציאות שבה, מתוך כורח, נוכל לבחון שיקולים אחרים, ושאסור לנו, החלטית, להסכים לכל תבנית שתצמצם אחיזתנו בארץ - זה בלתי הגיוני, בלתי מוסרי, ובלתי הלכתי. כל אדם בריא רוצה להיות שלם, בכל אבריו וגידיו; קשה לאדם לוותר על רגל או על אצבע, ואף על פי כן אנשים עוברים ניתוחים. פשרה שונה מויתור במהותה משום שהיא נעשית לא מתוך חוסר אכפתיות אלא מתוך אכפתיות; היא לא מבטאת ניתוק, אלא, וכאן הכאב שבה, מיצוי כל האפשרויות שלא תמיד משקף את המציאות כמו שאנו היינו רוצים שתראה. ישנם שיקולים שאנו צריכים להתחשב בהם, למרות שמבחינה אידיאלית לא היינו רוצים כלל להכנס למצב כזה, ואלו ללא ספק ההכרעות הקשות. בין רע לטוב אין בעיה להכריע, אולם בין טוב לטוב או רע לרע הרבה יותר קשה להכריע.
השאלה האם ניתן להגיע לפשרה טריטוריאלית הנה, וצריכה להיות, לגבנו שאלה כאובה. גם מי שחשב שתוכנית החלוקה בהקמת המדינה הייתה מתבקשת, יכול להבין את בכיו של הרצי"ה באותו לילה, ולהיות שותף בכאבו. התוכניות העולות על הפרק נושאות כאב בכמה רמות: כאב ברמה הפרטנית, משום שישנם אנשים רבים שיפגעו קשות, ובמיוחד ציבורים הקרובים אל לבנו, אולם מעבר לזה - כאב ציבורי ולאומי אם חלילה נאלץ להפרד מאבר מאברינו. אבל, כאמור, אם אנו באים לשקול את העניין, ואני לא בא כעת לנקוט עמדה בעד או נגד, מחובתנו לקבוע מהי השפה או הקטגוריות שבהן אנו צריכים להשתמש כשאנו מתייחסים לתוכניות הללו. לגיטימי לומר שהתכנית מסוכנת, שהסיכונים בה רבים על הסיכויים, שא"א לסמוך על הצד השני, שאולי בעבר היה ניתן להתפשר איתו אולם עכשיו אש של שנאה מלובה שם, והשכנות איתם היא לא מה שהייתה יכולה להיות לפני עשר שנים. כל הטיעונים הללו הגיוניים, לגיטימיים, וחס ושלום שמישהו יתעלם מהם. אני מניח שקברניטי המדינה הדנים אינם מתעלמים משום סיכון ודנים בכל תרחיש. אולםלומר, שמבחינה הלכתית, כפי ששמענו השבוע ממאות רבנים, לא יכולות להיות סיבות שגם אדם שספוג באהבת א"י יהיה חייב להתפשר בגללן - זה חסר כל הגיון. אמירה כזו מקבילה לאמירה שלא משנה מה הרופאים יגידו ולא משנה מה מצבך הרפואי - בכל זאת אסור לעבור ניתוח בשום אופן.
צריך להיות ברור שכאשר מדובר על הצד הפוליטי ולא ההלכתי - יכולות להיות גישות שונות, וגם בתוך הציבור הכללי ישנן חילוקי דעות עד כמה מותר ללכת לקראת התוכניות המוצעות, אולם השאלות הללו אינן פסולות מבחינה קטגורית הלכתית. בסופו של דבר, יש לדון מהן הנסיבות המוצעות לפנינו ולבחון האם אנחנו במצב שמחייב פשרה או לא, ואז לבחון את השאלה ההלכתית. אנו עוסקים כאן בתחומים שבהם ניתן להפריד בנקל בין הצד העקרוני: לקבוע באיזה מקרים מותר או אסור לעבור ניתוח, ובין הצד של שיקול הדעת המעשי: האם המצב שבו אנו נמצאים הוא פה או שם. אולם, אין ספק שהדברים מתחברים, וזה לא במקרה שרב פלוני מדבר רק עם אלוף אלמוני ורב אחר מדבר רק עם מפקד אחר. לא פעם יש תחושה שכשמדובר בעניינים הללו, שהם מציפור נפשנו, מתנגשים השיקולים הפרטיים עם השיקולים הלגיטימיים. הסכנה שאנו נתקלים בה לא מעט מבין אנשי שלומנו היא הסכנה של "אהבה המקלקלת את השורה" שיכולה במקרים מסוימים לעוור עיני פקחים.
אנו נדרשים לא רק להטיף לגבורה, אלא גם לתבונה. על מלך המשיח נאמר שהקב"ה ימלאהו ב"ברוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' ". אף כאשר איננו נמצאים במצב הזה ממש, ניתן לצפות מקברניטי המדינה וממנהיגיה הרוחניים שהרוח המפעימה אותם תהיה אמנם רוח גבורה, ונכונות לעורר גבורה, אולם גם רוח בינה חכמה ודעת. דעת, ,חכמה ובינה הם כלים שקריטי להפעיל אותם כאשר באים לבחון את המציאות, ובכל מקרה שיהיה ברור שלדבר בצורה קטגורית על כל פשרה כאסורה זה אבסורד הלכתי גמור.
דברתי על חטא המרגלים ואמרתי, על בסיס הפסוק בתהילים, שהחטא הוא חטא כפול. לא פעם אלו שמדברים בקולי קולות על איסור גורף לגבי כל פשרה אפשרית מאשימים את כל מי שחושב אחרת לא רק במאיסה בארץ חמדה אלא בחוסר אמונה ובטחון, והם מצידם כאבירי האמונה מדברים בשפתו של כלב: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה". קביעה מעין זו מעוררת שאלה מהותית שהיא בחלקה הלכתית ובחלקה מוסרית, והיא באיזו מידה אנו יכולים או רשאים להקיש ממצב אחד למשנהו? האם לא מדובר לעתים בבחירת המצבים שמתאימים לאידיאולוגיות שלנו והלבשתם על המציאות שלנו? מישהו מוכן לחתום שמצבנו הנוכחי הוא בדיוק המצב של כנסת ישראל במדבר; כמחולת המחניים, עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה, עם תוכנית פרושה ומשה רבנו בראש?! שם, באותו מצב, לא להאמין לדברו ולגלות זהירות ופיק ברכיים זהו חטא פסול ומגונה של חוסר אמונה. האם הדבר זהה לזהירות וחרדה מאובדן חיים ומסיכונים בטחוניים, האם הדברים בכלל ניתנים להשוואה?
השאלה כאן היא בחלקה ברמה העקרונית - היכן אנו מתווים את הקו בין בטחון ואמונה בקב"ה מצד אחד לבין קלות הדעת מצד שני. אין לנו הגדרות ברורות בחז"ל בסוגיה זו, ואיננו יודעים בדיוק מהו "שכיח היזקא", אשר על פי הגמרא בפסחים (ח:), מצדיק - ומן הסתם, אף מחייב - התנערות מלסמוך על הקביעה כי "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". אם באים לכמת בצורה אכזריתמה מספר האבדות שהמדינה יכולה לספוג ומה מעבר ליכולתה - אנו מוצאים את עצמנו בתחום קשה מנשוא, שאתו צריך קיומית להתמודד, אולם בשום אופן לא מתוך הנחה שמי שמוכן ליותר קורבנות - יותר צדיק.
אני מתאר לעצמי שגם מי שמתנגד לכל פשרה בדרך הדיפלומטית המדינית מבין שבנסיבות מסוימות, בנסיבות קרב, תחת אש, נסוגים. לפעמים זו נסיגה טקטית ולפעמים אסטרטגית, אולם ישנן נסיבות שבהן מכירים בכורח המציאות ועושים את מה שכל כך לא רוצים לעשות. היה מי שהתבטא שמלחמה היא בעצם דיפלומטיה בכלים אחרים, ובמובן מסוים צריך להזכיר לכמה מעמיתינו וחברינו שגם ההפך הוא הנכון - הדיפלומטיה היא לפעמים מלחמה באמצעים אחרים. מי שמכיר בכך שבנסיבות צבאיות מסוימות ניתן לסגת ולהתפשר, ישקול ביתר פתיחות פשרה כזו או אחרת גם בנסיבות מדיניות מסוימות, עם כל הצער והאהבה העמוקה לארץ חמדה - האהבה היא לא רק לארץ חמדה אלא גם לתושביה, לא רק לישובים אלא גם לאיכות החיים שבה, במובן הרוחני והמעשי - עלינו לדעת לבדוק ולבחון מתי שייך לעלות ומתי לא. בפרשת שלח ישנה גם פרשה המגנה בתוקף את מדיניות הציבור הבורח ומגנה הארץ, אולם גם יודעת להזהיר: אל תעלו, משום שהשעה אינה כשרה והנסיבות אינם כשרות, ואולי הרוח הפועמת בכם אינה זו המתבקשת. באותה שעה צריך להפעיל רוח חכמה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.
השאלות שהתייחסתי אליהן הן במישור העקרוני, ואינני בא להתייחס לשאלות המעשיות העומדות על הפרק, שהן בחלקן שאלות של הערכת המציאות ובחלקן שאלות עקרוניות מהותיות. בכל השאלות הללו אינני נוגע ולא אגע, אולם חשוב להדגיש מה עומד כאן לדיון ולוודא שאהבתנו ואהדתנו לארץ וליושבים בתוכה לא תסנוור אותנו. מצד אחד, חלילה שתהיה אהבה זו רפויה ומעומעמת בנו, כאש תבער בעצמותינו, אולם מצד שני, נבין מה הן המגבלות שלנו ומול אילו שקוליים ערכיים אנו מתמודדים.
השאלה המעשית היא כמובן כבדת משקל, אבל, כאמור, היא שאלה שיש לראות אותה בהסתכלות של המפגש בין העולם המציאותי לעולם ההלכתי. הרב ז"ל דגל מאד בפשרה, ואחיו מאוד התנגד לה, אולם המכנה המשותף לשניהם הייתה ההבנה שמבחינה עקרונית-הלכתית-ערכית ניתן להגיע לכל אחת מהמסקנות, וזה תלוי ישירות במציאות. "עת מלחמה ועת שלום" אומר הפסוק בקהלת, ואין לקבוע בקלות מתי עת כזאת ומתי עת כזאת; מתי להתפשר, ומתי לעמוד על הרגלים האחוריות. בשעה זו, היכולה להיות משמעותית לגורלנו אנו צריכים להפנים היטב את חשיבות הנושאים שהעלינו: גם את חשיבותם המעשית המדינית וגם את חשיבותם הערכית. עלינו להיות בטוחים לגמרי שכשאנו מבצעים פשרה אנו לא מואסים בארץ חמדה, ומאידך, כשאנו מגנים פשרה - זה לא ח"ו מתוך זלזול בחיי אדם או הליכה אחרי סיסמאות, אלא בגלל תפיסה מסוימת של המציאות בה אנו נמצאים. משום כך אנו כל כך נצרכים לאותה רוח ה' ויראת ה'.

[‎1] ^{השיחה סוכמה ע"י שאול ברט, ועברה את ביקורת הרב.}