|
קביעה הלכתית מפורסמת זו הפכה לסיסמה בגלל השלכותיה לחיי המעשה והקונוטציות הפוליטיות-דתיות שהיא נושאת עמה. במאמר זה אתייחס אי"ה לבעיה ספציפית שהטרידה אותי בנושא זה ומתוך עמידה על בעיה זו ייפתח לנו פתח לרדת לעומקה של הקביעה כי: "דינא דמלכותא דינא".
1. נדרים כח: - "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה" - כאשר נוכלים באים לגבות תבואת חולין שלא כדין מותר לבעל התבואה לידור שהיא תרומה על מנת שהם לא יקחו אותה. זאת משום שנדר זה נחשב לנדר באונס - האדם נודר על מנת להציל את ממונו. המשנה מונה את המוכס בין הדמויות השליליות שמותר לידור להם לשקר ועל כך תמהה הגמרא: מדוע ניתן לידור לשקר על מנת להינצל מתשלום מסים, הלא "דינא דמלכותא דינא" - ואם כן שומה עליו לשלם את המס! למסקנה, מחלקת הגמרא בין מוכסים שונים. לגבי מוכס ישר, שבא מכוחו של המלך וגובה רק את השיעור שדורש המלך נאמר "דינא דמלכותא דינא". ברם, משנתנו עוסקת במוכס שאינו ממונה על ידי המלך ("מוכס העומד מאליו") או שגובה מסים בשיעור גבוה מזה שדורש המלך ("מוכס שאין לו קצבה") ולו מותר לידור על מנת להימנע מתשלום המס. מגמרא זו עולה שנדר שנידר על מנת להבריח ממוכס ישר, איננו נמנה בין המקרים שנחשבים לנדרי אונסין משום שדינא דמלכותא דינא, כלומר, יש למלך זכות לגבות מסים ולכן אסור לידור לשקר על מנת להתחמק מתשלום מסים.
2. גיטין י. - "כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים". על קביעה זו מקשה הגמרא כיצד ניתן לבצע קניין על ידי שטר שכתוב בערכאות של גויים, הרי זו פיסת נייר חסרת משמעות הלכתית (ה"חספא בעלמא" המסורתי)?! על כך עונה שמואל כי: "דינא דמלכותא דינא" - כלומר, חוקי הגויים שנוגעים לדיני ממונות יש להם תקפות הלכתית ולכן שטר קניין אזרחי תקף גם מבחינה הלכתית.
3. הגמרא ב'בבא קמא' (קיג.) מביאה בריתא ובה נחלקו תנאים בשאלה האם מותר להבריח את המכס. הגמ' מקשה כיצד ניתן להבריח את המכס, הלא "דינא דמלכותא דינא"?! אף כאן מעמידה הגמרא את דברי הברייתא במוכס שעומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה שממנו מותר להבריח את המכס אך ממוכס ישר אסור לכולי עלמא להבריח את המכס. מגמרא זו עולה שלדיני המלכות יש תקפות הלכתית במידה שאסור להבריח את המכס - כלומר, יש חובה לשלם את המסים שמטיל המלך.
אם נבחן את יישום "דינא דמלכותא דינא" העולה מהגמרות שהזכרנו, נראה כי המושג אינו משמש באותה משמעות ותקיפות בשלשתן.
1. שאלה אחת היא האם התורה רואה כל גביית ממון על ידי המלכות כדבר לגיטימי או שמא כמעשה ליסטות בעלמא. במשנה בנדרים (שם) נמנה המוכס עם שאר גזלנים וחמסנים אך הגמרא הגבילה את ההכללה הזאת למוכס שגובה יותר מן הדרוש או שאיננו ממונה מטעם המלך. כלומר, ההוא אמינה שעלתה מן המשנה היא שמוכס איננו אלא גנב וגביית מסים כמוה כגנבה, אך למסקנת הגמרא מעשי לקיחת ממון של המלכות הם דין ואינם מעשה ליסטות (לכן, אומרת הגמרא, מותר להשתמש בגשרים שבנתה המלכות מכספי מסים משום שהכסף לא נחשב לכסף גזול).
2. שאלה נוספת היא - האם תקנות ממוניות של המלכות תקפות מבחינה הלכתית? אפילו אם נניח שמעשי גבייה של המלכות לגיטימיים ואינם מעשי גניבה, אין בכך לומר שקביעות שקובעת המלכות בדיני ממונות יש להם הכרה הלכתית. לכך אומרת הגמרא בגיטין [2] כי שטרות שנכתבו על פי דיני המלכות נחשבים לשטרות. כלומר, מערכות קנייניות שקובעת המלכות תקפות מבחינה הלכתית אפילו על מנת ליצור קניין (ולא רק להכשיר לקיחה בדיעבד).
3. אמנם, אף אם נאמר שהמלכות יכולה לקבוע דרכי קניין, אין בכך לומר שביכולתה ליצור חוב כספי. קניינים מתבצעים באמצעות מעשה קניין וגמירות דעת וייתכן שישנם קניינים שבנויים אך ורק על גמירות דעת ואינם צריכים מעשה קניין משמעותי. לכן, ניתן לקבל את הקביעה שמערכות הקניין שקובעת המלכות הן תקפות - משום שהקניין תלוי בדעת המקנה וממילא ניתן להכשיר כל מעשה קניין שמקובל ברחבי המלכות. לא כן לגבי גביית מסים. גביית מסים היא יצירת חוב ממוני באופן אבסטראקטי ושרירותי. כאשר אדם כותב שטר שבו הוא מקנה קרקע, הוא מביע את רצונו להקנות קרקע, אך בחיוב מסים אין דעת מתחייב ואין דבר שקובע כי הנתין חייב לשלם דווקא סכום כזה ולא אחר וקשה להבין כיצד חל החיוב לשלם מס.
מטרתי במאמר זה היא למצוא מענה לשאלה כיצד יכולה המלכות ליצור חיוב ממוני שחל על ממונו של האדם ללא מעשה קניין, דעת מתחייב או בסיס לחיוב.
תשובה פשוטה ולכאורה אמיתית לשאלה זו היא בסתירת ההנחה. באמת אין המלכות יכולה ליצור חוב על ממונו של האדם ואין איסור להבריח את המכס כל עוד אין הדבר כרוך בחילול ה'. ולגבי הגמרא נאמר שהקריאה הפשוטה בגמרא "אסור להבריח את המכס" היא אף פשטנית. המשנה שאומרת "אסור להבריח את המכס" היא משנה בכלאיים (כלאים פ"ט מ"ב) ויש לבחון אותה בהקשרה: "לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה, אפילו כדי להבריח בו את המכס". כלומר, אין כאן איסור להבריח את המכס אלא ישנה דרך להברחת מכס שכרוכה במעשה איסור - לבישת כלאים, ונחלקו תנאים האם ניתן ללבוש כלאים במקרה כזה משום שאין האדם מתכוון ליהנות מלבישת הבגד או שמא אף זה אסור. הגמרא מקשה: לא ייתכן שחכמים התירו לבישת כלאים שאסורה משום מראית עין לשם הברחת מכס שהלא דינא דמלכותא דינא וגביית המסים היא מוצדקת! לכך עונה הגמרא שנחלקו התנאים במוכס שאין לו קצבה או שעומד מאליו שגביית המסים שלו איננה צודקת.
על פי קריאה זו, אין כאן קביעה בדיני תשלומי מסים אלא בדיני כלאים. השאלה היא מתי מותר ללבוש כלאים כאשר הבעיה היא רק מראית עין, והתשובה היא שאסור ללבוש כלאים על מנת להבריח את המכס משום שאין כאן עילה מספקת להתיר את מראית העין. אין כאן קביעה הלכתית עצמאית שאסור לאדם להבריח את המכס. הבנה זו מוכחת שכן אותה גמרא מביאה גם את הדין שאסור לידור לשקר על מנת להבריח את המכס, משמע שהגמרא רק באה לומר שאסור לעבור על איסורים (כלאים או נדרים) על מנת להבריח את המכס אך לא לקבוע קביעה עקרונית שאסור להבריח את המכס.
תפיסה כזו שאכן מגבילה את תקפותו של דינא דמלכותא עולה מדברי ר' יונה:
"לא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר בית דין הפקר ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם" (ב"ב נד:).
מכאן שאין המלכות יכולה ליצור חיובים אלא להפקיע בעלות ואפילו אז, ההפקעה רק מאפשרת לתפוס אך אין היא חלה עד שייעשה מעשה קניין. כלומר, "דינא דמלכותא דינא" היא קביעה שמתייחסת ל"גברא" - התורה מכירה בזכות המלכות לעשות מה שרואה לנכון אפילו בדיני ממונות אך רק במידה שהיא יכולה להתיר מעשים של השתלטות ולא במידה שיכולה לקבוע קביעות שיתפשו בעולם של חושן משפט, כלומר אין המלכות יכולה לפעול ישירות על מעמד ה"חפצא".
ברם, ראשונים ואחרונים אכן תפסו את דברי הגמרא כקביעה הלכתית לגבי מסים. כך, למשל, אומר רש"י על אתר: "דינא דמלכותא דינא: ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה, שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר". וכך גם פסקו הפוסקים להלכה:
"מכס שפסקו המלך ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב... אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד, אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך" (הל' גזו"א ה, יא).
לאור דברינו לעיל, עלינו להבין אם כן כיצד ייתכן שמי שאיננו משלם מסים עובר על "לא תגזול", ולשם כך נתחקה אחר יסוד הקביעה כי "דינא דמלכותא דינא".
ישנה אסכולה בראשונים שביססה את הכלל בקטגוריות הלכתיות רגילות:
א. התחייבות - הרשב"ם בב"ב (נד:) אומר כי בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם את חוקי המלך משום שהם יודעים שזה לטובתם (social contract) וניתן להתייחס אל כל חוקי המלך כאילו כל יחיד קיבל אותם על עצמו. על פי דבריו הבסיס לתקפות דין המלכות הוא התחייבות.
ב. זכות שהות - תוספות (הובא בר"ן, נדרים דף כח) אומרים שהיות שהמלך יכול לגרש את מי שרוצה מארצו, כאשר אדם דר בארצו הוא מקבל את דברי המלך. כלומר, זכות שהותו של האדם מותנית בהישמעותו לחוקי המלך ולכן כל נתין מתחייב לסור למרותו (תפיסה זו איננה אבסטראקטית תיאורטית גרידא, היא נתפשת בצורה פרקטית עד כדי כך שאומרים תוספות כי "דינא דמלכותא" בארץ ישראל אינו דינא משום שאין המלך יכול לגרש אדם מארץ ישראל כי הארץ איננה שייכת לו). כלומר, עצם החיים במקום מסוים מהווים קבלה של חוקי המקום. היסוד המחייב לפי דברים אלו הוא התחייבות בלתי כתובה של כל אזרח שמהווה את יסוד הקיום שלו בארץ מגוריו.
ג. עבדות - הגמרא ביבמות (מו.) דנה האם אדם שנמכר לעבד על ידי המלכות צריך גט שחרור או לא. כלומר, האם מכירת אדם לעבד על ידי המלך תקפה. רב ששת ענה: "מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהב כרגא לישתעבד למאן דיהב כרגא" - ומפרש הנימוקי יוסף: "כי המלך קנאם במלחמה וע"כ הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיכול למכרם לעבדים הילכך הם עבדים גמורים וצריכים גט שחרור". על פי הנימוקי יוסף, המלך מסוגל להפוך כל נתין לעבד במצבים מסוימים משום שכל הנתינים הם עבדיו מלכתחילה. לא ברור לי אם מדובר במציאות ספציפית של כיבוש או שמא זוהי תפיסה כללית לגבי היחס בין המלך לנתיניו, אך במקרים שיסוד זה רלוונטי, דינא דמלכותא דינא משום שכל נתיני המלך נחשבים לעבדיו.
תפיסה שמעגנת את "דינא דמלכותא דינא" בהסכמת הפרט מובנת אך מותירה את הקושי מדוע מי שאיננו משלם מסים נחשב לגזלן, שכן עולה מן הגמרא בבבא קמא שיש לחלק בין גזלה להפקעת הלוואה - אסור לגזול מן הגוי אך מותר להימנע מלהשיב את חובו (כל עוד אין הדבר כרוך בחילול ה'). ממילא, אף אילו היתה הסכמה מפורשת של כל פרט לשלם מסים, הסכמה זו היתה יוצרת חוב, בדומה למלוה, והיות שניתן להפקיע הלוואתו של נכרי, לכאורה, יהיה מותר לא לשלם מסים משום שאין זו אלא הפקעת חוב.
מאידך, תפיסה שמעגנת את דינא דמלכותא דינא בכך שנתיניו של המלך הם עבדיו תועיל לומר שממונם של כל הנתינים הוא ממון המלך וכך מי שמעלים מס הוא בפירוש גוזל את המלך. ברם, תפיסה זו אף תצמצם משמעותית את ההיקף המעשי של הדין שכן ברוב מדינותינו לא נתפסים הנתינים כעבדי המלך או השלטון.
אסכולה אחרת תלתה את יסוד דינא דמלכותא דינא בקטגוריות הלכתיות לא שגרתיות:
א. משפטי המלוכה - הרשב"א כתב בתשובה (ח"ג, סי' קט) כי דינא דמלכותא נוגע רק לדינים הקשורים למלך ממש ותקפותם מקבילה לדיני המלך שמובאים בספר שמואל. כלומר, הרשב"א רואה את דינא דמלכותא כשואבת את תקפותה מדיני המלך שנאמרו לגבי מלך ישראל ועל פי השוואה זו, יש למלך זכות מיוחדת לנהל את המלכות על פי ראות עיניו אפילו ללא תימוך הלכתי .
ב. שבע מצוות בני נח - כאמור, המשנה בגיטין אומרת ששטרות שנכתבו על ידי בית דין של גויים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. מהו הכלל המנחה שקובע באילו מקרים שטרות של גויים תקפים? רש"י מסביר שאין שטרות העכו"ם תקפים לגבי גיטין משום שאין לגויים דיני גיטין וקידושין - כלומר המדד הוא באיזו מידה ישנה חפיפה בין דיני הגויים לבין דיני ישראל; כאשר השטרות נוגעים לדינים שרלוונטיים לגויים השטרות גם יכולים לשמש יהודים. ברם, מן הגמרא עולה כלל אחר לגבי שימוש בשטרות של עכו"ם. הגמרא תולה את כשרות השטרות בדינא דמלכותא דינא. השאלה היא אם כן, האם כשרותם של שטרות עכו"ם לגבי ישראל מבוססת על תחומי דין משותפים או על דינא דמלכותא דינא? "אבן האזל" עונה שאכן, היינו הך, היסוד לדינא דמלכותא דינא הוא שבע מצוות בני נח, כלומר, היות שהתורה ציותה את בני נח על הדינים, היא מכירה בדיניהם ולכן דינא דמלכותא דינא. אם כן, על פי דברי אבן האזל היסוד של דינא דמלכותא דינא הוא שבע מצוות בני נח.
על פי שני הסברים אלה ליסוד דינא דמלכותא דינא, לא קיים מכניזם הלכתי רגיל שמחייב להישמע לדין המלכות; תקפותם של דיני המלכות נובעת ממנדט מטא-הלכתי שאותו מעניקה התורה למלכות.
על מנת להבין את התפיסות הללו בדינא דמלכותא דינא דומני כי יש להרחיב מעט את היריעה לגבי תפיסת ה"מלכותא" בתורה.
החתם סופר מקשר את דינא דמלכותא דינא למימרא נוספת של שמואל בשבועות לה: - "מלכותא דקטל חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר 'האלף לך שלמה' - למלכותא דרקיע, 'ומאתים לנוטרים את פריו' - למלכותא דארעא". כלומר, במקביל לסמכותה של מלכות השמים אף למלכות השולטת בארץ יש גושפנקא להרוג. אין ספק שיש כאן ייפוי משמעותי של כח המלכות, ברם, דומני שמדברי החתם סופר עולה נימה שיש בה כדי לתת משמעות לדין המלכות מעבר לגושפנקא לעשות כראות עיניה.
ראשית, המדרש על הפסוק מקביל בין מלכות הרקיע, ממשלתו של הקב"ה, לבין מלכות הארץ ויש כאן רמז לכך שלמלכות הארץ ישנו תפקיד שמקביל ומשלים לזה של מלכות השמים. בסוף דבריו מצטט החתם סופר את הפסוק: "מלך במשפט יעמיד ארץ" אשר ניתן לראות כמשלים לפסוק: "ה' בחכמה יסד ארץ"; הקב"ה יסד את הארץ ותפקידו של המלך לקיים ולהעמיד את אותה הארץ. כיצד מעמיד המלך את הארץ? על ידי המשפט. אם כן, אין דין המלכות רק זכות שנובעת משררה אלא אמצעי נחוץ לקיום העולם.
על פי תפיסה זו ניתן להבין את היסוד המטא-הלכתי לדינא דמלכותא דינא. אין אנו דרושים לקטגוריות רגילות של חיוב, כדוגמת התחייבות או עבדות, על מנת להסביר את דינא דמלכותא. דין המלכות קדם למתן תורה והוא יונק את תוקפו מעצם היותו משלים למעשה בראשית.
הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) מסביר את היחס בין תפקיד השופטים לבין תפקיד המלך. תפקידם של השופטים הוא ליישם את דיני התורה וכך להחיל את השפע האלקי. ברם, אין בדיני התורה כדי לספק מענה לכל צרכי הממשל והחברה, ולכן נדרש המלך ליצור מערכת משלימה ותומכת לדיני התורה. מינוי השופטים הוא נדבך נוסף שייחודי לעם ישראל אך הצורך בסדר מדיני הוא צורך שקיים הן בישראל והן באומות העולם.
המשותף לדברי הר"ן והחת"ס הוא שאין אנו דרושים להסביר את דינא דמלכותא במסגרת דיני התורה הקלסיים, משום שיש לדין המלכות מעמד על. על פי דברים אלו ניתן אף להבין מדוע אי תשלום מסים נחשב לגזלה ולא להפקעת הלוואה. העובדה שהפקעת הלוואתו של גוי מותרת מורה על כך שהתחייבות לגוי איננה מחייבת, אך לדברינו דינא דמלכותא לא מבוסס על התחייבות אלא על חיוב חזק יותר שלא ניתן להפקיעו. דיני המלך יוצרים מערכת נפרדת שבאה להשלים את דיני התורה והתורה מכירה בדינים אלו כתקפים ומחייבים.
דומני שהחשיבות הרבה שמייחסים למוסד המלכות, אשר אמור להעמיד ארץ על מנת שלא יבלעו איש את רעהו חיים, עומד בבסיס נטייתם של הראשונים לקבל את דברי הגמרא כפשוטם ולומר שמי שאינו משלם מכס הוא גזלן.
בדבריי, ניסיתי להתמודד עם בעיה טכנית ביישום דינא דמלכותא דינא, דהיינו, כיצד יכולה המלכות ליצור חוב ממוני שחל על האדם ללא גמירות דעת, מעשה קניין או מעשה מחייב. בחנו לשם כך את יסוד דינא דמלכותא דינא ומצאנו דעות שמגדירות את חובת המכס על פי קטיגוריות הלכתיות כגון התחייבות או עבדות. העדפתי להסביר על פי דבריו של הר"ן שדינא דמלכותא דינא קובע שם לעצמו ואיננו נזקק לקטגוריות הלכתיות שגרתיות. מתוך דבריו הבנו בפשטות כיצד יוצרת המלכות חוב ממוני על האדם, ומדוע מי שאינו משלם את המכס - גזלן, ואף הגענו להבנה עמוקה יותר של יסודהדין, משמעותו וחשיבותו.
|
|
