שבת פרשת ויקהל פקודי - החֹדש כ"ה אדר ה'תשס"ב, גליון מספר 851

"חגים רבים הביא הקדוש ברוך הוא לישראל, להשכיחם מצרות הגלות ולהניחם להתענג מזיו שכינתו. כדוגמת זה נתן להם את חג הפורים, בו יצאו ממות לחיים, משמד לעבדות"

            (מתוך "טבעת נישואין", פרק ד).

גזירת המן נתבטלה. ניצלנו.

היהודים מפוזרים במאה עשרים ושבע מדינה, נתינים זרים לשלטון זר בארץ זרה, מרדכי הוא סגן מלך פרס בקרית הממשלה בשושן, ואסתר נשואה לאחשורוש, שלא ממש עושה רושם של הבעל האולטימטיבי. מצבם הפיזי של היהודים טוב, הם שולטים בשונאיהם. בינתיים. לפחות עד שלא יקום מלך חדש שלא ידע את אסתר.

שכורים מנס ההצלה וחנוקים מתחושת השעבוד, הם מתחילים לעסוק בהלכות הפסח. כן, כבר עכשיו, שלשים יום קודם לחג. כל יהודי באשר הוא, נאחז בחרות רוחנית מתוך זיכרון חרות לאומית. ואז, ללילה אחד, הוא שוכח את שעבוד המלכויות ומסב בסעודת מלכו של עולם. אוכל בכלים מכלים שונים, מוזג מיין המלכות לארבעת הכוסות המונחות לפניו ומניח כוס של ברכה לאליהו הנביא.

בעוד שהישיבה היא מקום להצמחת החרות הרוחנית, הצבא הוא מקום להשבתת החרות הרוחנית. עם זאת, גם שם צריך אדם לחפש את החרות שלו ולא לוותר עליה. ממו"ר הרב ביק נר"ו שמעתי, ששניים מבוגרי הישיבה היו מקפידים בזמן שירותם הצבאי לצאת באופן קבוע מגבולותיו הפיזיים של הבסיס שבו הם שירתו, לדבר שם בעניינים העומדים ברומו של עולם (החורגים מגבולותיו הרוחניים של הבסיס), ולו רק בכדי לזכות בדקות מועטות של חרות.

"כִּי צִוָנִי חֵרוּת, הָאָדָם הַפָּשוּט..."             (אלכסנדר פן).

שבת שלום

יונתן צווכר ואלדד פרקש

תגובת אליהו סטולוביץ' לפתיח זה בגיליון 852
תגובת יואב שחם לפתיח זה בגיליון 854