לפרשת ויקהל-פקודי / אורן זונדר

לע"נ רינה דידובסקי הי"ד.

אם, רעיה ומחנכת.

נרצחה בדרכה מבית חגי לקרית ארבע,

בערב שבת "ויצא", י"א כסלו תשס"א.

סוף סוף הגענו אל שתי הפרשות החותמות את ספר הגאולה – ספר שמות. הספר שהתחיל בשעבוד מצרים והגיע לשיאו בקבלת התורה למרגלות הר סיני, מסתיים - כמעט - בקול דממה דקה. הקול הזה הוא הוראות ההרכבה והבניה של משכן ה'. נכון שקשה מאד למצא "וורטים" ו"חילוקים" בין הפסוקים הרבים של שתי הפרשות הללו, ועם זאת – הפרשות הללו, הנראות משעממות מאד לכאורה, אינן כאלו כלל וכלל. הדממה הזו, השקט התעשיתי הברוך של עם חופשי הבונה משכן בלבבות, הוא השיא האמיתי של הספר. דווקא כאן יש נעם של "שבתי בבית ה' " – למרות שלפעמים משעמם בבית ורוצים לצאת כדי לשבור את השגרה, דווקא כאן, עם בניית המשכן, עם ישראל מתחיל להראות סימנים ראשונים של עצמאות ושל הגעה אל המנוחה והנחלה.

בכדי שלכל אחד ואחד מהצבור יהיה חלק בבנית המשכן, מבקש משה מכל נדיב לב לתרום, בנוסף למחצית השקל הקבועה בחוק. עם ישראל על כל שדרותיו נענה לבקשה. דלת העם ובורגנים, מעמד בינוני ונשיאים – כולם מביאים "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" וכן את אבני השהם והמלואים עד שמשה הצטרך לעצור את פרץ ההתלהבות הזה. אבל, צבור אחד בתוך עם ישראל היה בלתי ניתן לעצירה. היו אלו נשות ישראל, בדבקות אין קץ עבדו ועמלו וטוו בחכמתן בפלך, כי הן המפתח ל"ושכנתי בתוכם". כל הכלים כבר נעשו על ידי בצלאל ואהליאב, ובתוכם – הכיור. אותו כיור מטהר שנאמר עליו "בבאם אל אהל מאד ורחצו מים ולא ימותו" נעשה על ידי מראות הנשים הצובאות פתח אהל מועד כנזכר בסוף פרשת ויקהל. מקוה טהרה שנבנה על ידי מראות שמשה לא רצה לקבלן מפני יצר הרע וטומאה שבהם – אבל הקב"ה, היודע את גבורתן של הנשים ואת דבקותן, בא ואומר למשה "קבל, כי חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים". בעזרת המראות עודדו הנשים את בעליהן להזדקק להן וכך השתמשו במשאב הטוב ביותר שלהן – והרו ששה בכרס אחת. כדי לקבל מעט פרופורציות על גבורתן – חשבו נא כאב של לידה אחת בחזקת שש. בזכות חוסן אמונתן של נשים וכוח הסבל שלהן – נגאלו בני ישראל ממצרים. אבל כאן לא נגמרה גבורת הנשים. מכאן ואילך נשים הן הצבור הקשור ביותר למשכן, למקדש ולארץ ישראל. על פי ה"כלי יקר" בפרשת "שלח" הקב"ה ידע מה יגידו הגברים ובקש לשלוח נשים לרגל את הארץ. אותן הנשים שסירבו להפוך את עדי החופה שלהן לעגל זהב, אותן הנשים שסירבו לשאת ראש ולשוב למצרים, אותן נשים ששמרו על בעליהן מלבא במחלוקת שאינן לשם שמיים – הן הן הנשים שצבאו על דלתות אהל מועד יום יום ובאמונתן הטבעית והפשוטה, בעקשות ובהתמדה בנו את משכן ה'.

בתקופות מאוחרות יותר, הקשר של נשים למשכן רק התחזק. למשל – בסוף תקופת עלי הכהן, תקופה שנאמר עליה "איש הישר בעיניו יעשה", התקופה הקשה שאחרי פילגש בגבעה – שוכבים חופני ופנחס את הנשים הצובאות על פתח המשכן. פלאי פלאות! בעוד אלקנה הרמתי מנסה לשכנע אנשים לבא אל המקדש – נשות ישראל צובאות בהמוניהן על המשכן. אחת מהן היתה חנה, אשת אלקנה, עקרה מרת נפש שמתוך תפלתה נלמדו דינים רבים כל כך לתפלתנו.

נראה, שנשים חושפות פן אחר באמונה, פן טבעי יותר ומחקרי פחות, פן שיכול לחיות בשלום עם סתירות ובעיות – ובלבד שתהיה קרבה לקב"ה. רבינו בחיי (שמות כ', ט"ו) מסביר כי האמונה הזו גורמת להן להרגיש דברים שיש בהם עיקרי תורה כמו שניתן לראות אצל אביגיל אשת נבל הכרמלי והאשה התקועית.

המשכן, עם ציוויו המפורטים והוראותיו המורכבות מחד, ועם הפן של "כל איש אשר ידבנו לבו" – מאחד את האמונה השכלית והמבררת עם ההתלהבות והצדקות הנובעים מהרגש, ודרכו מתאחד העם כולו – אנשים נשים וטף.