שליח קבלה ושליח הולכה / גיל מרכוס

למסקנת סוגיית 'שליחות מנלן' (מא.-מא:), ניתן ללמוד על קיומו של מוסד השליחות בכל התורה כולה, משילוב של שני תחומים בהם אנו לומדים שיש שליחות מפסוק: גירושין ושחיטת קדשים.

נתעכב מעט על הלימוד מגירושין. לגבי גירושין דורשת הגמרא (מא.):

"דתניא: 'ושלח' – מלמד שהוא עושה שליח; 'ושלחה' – מלמד שהיא עושה שליח..."

הקשה הרא"ש בתוספותיו (ד"ה ושלחה), מדוע צריכה הגמרא לרבות בנפרד שליח הולכת גט (שהבעל ממנה) ושליח קבלת גט (שהאשה ממנה)? בתשובתו, מבאר הרא"ש כי לפחות בהווה אמינא, היה מקום לחלק ביניהם:

"וי"ל דהו"א בבעל הוא דשייך שליחות, שאינו מגרש אלא מדעתו; אבל אשה שמתגרשת בע"כ לא אלים מעשה דידה כולי האי, שתוכל למנות שליח במקומה"

כלומר, מאחר שאשה מחוסרת סמכויות בכל הנוגע לגירושין, לולי הפסוק היינו חושבים שאין באפשרותה אף למנות שליח שיקבל את הגט במקומה. אך כעת יש לבחון, מה אכן נאמר למסקנה – איך אמנם מסוגלת האשה למנות שליח כזה. ובזה יתכנו שתי אפשרויות:

אפשרות אחת – הפסוק מחדש כי לענין ספציפי זה, של מינוי שליח לקבלת הגט, יש לאשה סמכויות, אף על פי שבשאר עולם הגירושין אין לה כאלו. אך אין משהו ייחודי בשליח קבלה, שבגללו יכולה האשה למנות שליח כזה.

אפשרות שניה – הפסוק מלמדנו כי יש הבדל מהותי בין שליח הולכה לשליח קבלה. שליח קבלה אינו בנוי על העברת סמכויות, אלא על הגדרה פסיבית של השליח כ'תיבת דואר' עבור המשלח. לכן, שליח קבלה, יכול למנות אף אדם שאין לו סמכות בנידון.

אם נאמץ את האפשרות השניה, נוכל להתמודד עם שאלה נוספת שמתעוררת במרוצת הסוגיה. הגמרא העלתה הווה אמינא ללמוד שליחות בקידושין מגירושין, ודחתה אותה (מא.):

"...וכ"ת דיליף מגירושין – מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה"

כלומר, מאחר שבעל יכול לגרש את אשתו בעל כרחה (מה שאין כן בקידושין), הוא יכול לעשות זאת גם על ידי שליח. וקשה – הלא בגירושין גופא למדנו כי גם האשה ממנה שליח, והיא ודאי לא מתגרשת בעל כרחו של הבעל; ואם כן, נלמד שליחות בקידושין משליח קבלה בגירושין!

לפי מה שהצענו באפשרות השניה, שאלה זו מיושבת. אין הצעה ללמוד שליחות בקידושין משליח קבלה בגירושין, מפני שלא ניתן בלימוד כזה לחדש שליחות הולכה (עבור הבעל) בקידושין. שליחות הולכה בקידושין בנויה על היכולת להעברת הסמכות לקדש עבורו את האשה, וזאת לא ניתן ללמוד משליח קבלה בגירושין, שהוא סך הכל 'תיבת דואר'.

נוכיח ענין זה ממקור נוסף. הרמב"ם, בהלכות שלוחין ושותפין (פ"ב ה"ב), מנמק מדוע קטנים אינם יכולים למנות שליח:

"אבל מי שאינן בני דעת, והן חרש שוטה וקטן, אינן נעשים שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה"

אך בהלכות גירושין (פ"ו ה"ט) מספק הרמב"ם הסבר אחר מדוע אין קטנה יכולה למנות שליח לקבל גיטה:

"וקטנה אינה עושה שליח לקבלה... מפני ששליח קבלה צריך עדים, ואין מעידין על הקטן, שאינו בן דעת גמורה"

הראב"ד, בהשגתו (שם), מתקשה מדוע נזקק הרמב"ם לטעם זה:

"זה הטעם אין לו טעם ואין לו ריח. אלא... שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת"

לפי דרכנו, ניתן להסביר כי מה שדרש הרמב"ם בהלכות שלוחין, שהמשלח יהיה בן דעת – זה מאחר שמדובר על שליחות של העברת סמכויות, שליח הולכה. אך בהלכות גירושין מדובר על שליח קבלה, שמנויו, הגדרתו כ'תיבת דואר', אינה זוקקת דעת. לכן נצרך הרמב"ם לספק טעם אחר.