עד דלא ידע / דניאל שרשבסקי

אדם הראשון עומד מול הקב"ה בלא ידיעה. הוא מהלך בגן עדן בתום של ילד, עובד את ה' בטוהר, בזכות, בתמימות.

כשהוא שומע את קול אלוקים הוא נרעד, תחושה של כבוד מרטיטה את לבו, תחושה שהוא עומד לפני הנשגב, האלוקי. כשהוא נושא מבט למרום נפערות עיניו בשאלה: "מי ברא אלה?" והשמים משיבים: "מי ברא אלה!" – "ההוא דמיתקריא מי". החידתיות, המסתורין המוחש, חוסר היכולת להגדיר, הם שמעמידים אותו מול, לנוכח. עיניו עצומות, סומא, הוא מגשש בידיו – נוגע. ובחושך, בעיניו הפקוחות שמתחת לעפעפיים, הוא רואה.

והנחש היה ערום מכל חיית השדה, חכם, ערמומי ונפתל. בלהטוטי לשון הצליח לחמוק מבעד לחופת המסתורין, ולכסות את עיניו של אדם במעטה של פיקחות, של פיקחון.

הנחש מתפתל, מתחכם, הוא שואל על מהות האיסור, על תוכנו, על הכוונה שמאחוריו. ואדם נמשך אחריו, נמשך אחרי הרצון להבין, להסביר, לדעת. וכשהוא לא מבין הוא כבר לא רואה, וכשהוא לא מבין הוא כבר לא שומע את הציווי.

ואז הוא אוכל.

ופתאום הוא יודע, פתאום הוא חושב. הוא יודע מה זה טוב ויודע מה זה רע, הוא יכול לתאר את עמידתו מול אלוקים, לתת פשר.

אך לפגוש, פנים אל פנים, הוא כבר לא מסוגל. עיניו נפקחו והוא עכשיו סגי-נהור. עיניו נפקחו והוא כבר לא יכול לעמוד מול, קרוב, עירום.

ויתחבא האדם, ויתכסה האדם, ויכסה האדם.

הוא מתבונן סביב ורואה שגן עדן זה לא בשבילו. גן, זה לילדים שמשחקים בחול, והוא כבר גדול.

הוא כבר גדול והוא קורא בתנ"ך, והסיפורים של הגננת כבר לא מדברים אליו. הוא רוצה לחקור, להבין את הריאליה, להשכיל.

בפקולטה להיסטוריה הוא ילמד על דמותו ההיסטורית של אברהם ועל דמותם של הגמלים שלו, ובפקולטה לתנ"ך הוא ילמד 'מה אנחנו יודעים היום על קריעת ים סוף', והוא ישאל את עצמו איך זה מסתדר עם מה שהגננת לימדה. והוא יחקור ויחקור עד שימצא תירוץ, ואז הוא יבין, אז הוא ידע. כי מה אכפת לו אם אברהם היה 'דמות היסטורית', ומה בדיוק קרה שם, חשוב המסר, הרעיון, המושג. הרי הכל אצלו אידיאות ומושגים, גם הקב"ה. כן, הקב"ה, הרי גם תיאולוגיה ופילוסופיה הוא למד, והוא יודע הכל על השכל הנבדל ועל הא-ל המופשט וטרנסנדנטי ואימננטי.

אח, כמה נחמד להשכיל.

וברגע של אי שפיות, אדם יסתכל על עצמו וינסה, מבעד לעננים עשויים מאלפי דפים של מחקרים, לראות שוב את אלוקים; אלוקים שהוא שיחק לפניו על הנדנדות בגן - מעלה, מטה, מעלה. הד עמום מקול ה' שמתהלך בגן חודר אל נפשו. רק עכשיו הוא נזכר שאלוקים בכלל לא אמר: "לא תגעו בו". הוא מתגעגע. לו רק יכול היה לחוש שוב את רוח אלוקים שמרחפת, לגעת, לעמוד מול...

אבל המוּלִיוּת ממנו והלאה.

לשוב, הוא כבר לא יכול, הוא בחוץ, בעולם של הגדרות, גדרות, מבוך. הדרך לגן עדן אבדה.

הוא יודע, הוא מבין, אין לו סתירות; התנ"ך לא סותר את המדע, והיסטוריה ומקרא בכלל לא מתנגשים. הכל מובן, הכל ברור, אכן, פירות עץ הדעת ניכרים בו.

אבל אלוקים, רחוק רחוק, מוגדר וגדור, מוסתר במשפטים, במאמרים, נשכח מלב.

רק עכשיו הוא מבין: משהו מת בו, ביום ההוא שבו אכל מעץ הדעת.