תגובה לפתיח דף קשר 851 /
יואב שחם
ברצוני
להגיב לנאמר ב'פתיח' של דף קשר
לפרשת "ויקהל-פקודי". כך
נאמר שם:
לעניות
דעתי אין לדברים מקום, ואני חולק
עליהם מכל וכל. הבעייתיות בדברים
אלו כפולה. מחד, ביחס לצביונה של
עבודת ה' בכלל ולימוד תורה בפרט,
ומאידך, בהתייחסות לצה"ל. נפתח
בהתייחסות לצה"ל. הגישה
הבוקעת ועולה מהנאמר, תופסת את
הצבא כמקום שעומד בניגוד
לרוחניות ולעבודת ה', ומשדרת
תחושה שעלינו להשלים עם צביונו
של הצבא כמקום חולין, ולשם
עבודתנו הרוחנית עלינו להתנתק
מהצבא, ולצאת בין פיזית ובין
רוחנית מהמחנה. לעניות דעתי,
כנגד גישה זו, נכתב בתורה, נשנה
בדברי רבותינו הראשונים, ומשולש
בדברי מורנו ראש הישיבה. נאמר
בתורה:
מדברי
התורה עולה גישה הפוכה ממה שנכתב
בפתיח. מחנה צבא ישראל מצווה
להיות קדוש, ודווקא לדברים
המבטאים ניגוד לעיסוק הרוחני יש
לצאת מחוץ למחנה. נראה פשוט,
שמעבר לדין הפורמלי של עשיית
צרכים מחוץ למחנה, עולה כאן גישה
כללית שלמחנה צריך להיות צביון
של מקום קדוש, ודווקא דברים
הסותרים צביון זה, צריכים
להיוותר מחוץ לגדר. כן
מפרש גם הרמב"ן: "מפני הטעם
הנזכר שה' מתהלך עמנו להושיענו
והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוון
להקב"ה ונוחיל בישועתו ולא
נסמוך בזרוע הבשר... כי המחנה
כולו כמקדש ה'". בצורה דומה כתב
החינוך (מצוה תקסו): "וראוי להם
לעמוד בנקיות... וגם יש בזה שבח
לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי
ויהיו מחניהם קדוש ונקי מכל
טינוף". גם בדברים אלו נראה
ברור שהציווי אינו רק לניקיון
פיזי, אלא לניקוי רוחני שיתן
למחנה צביון של מקום קדוש. שמא
יבוא מי שיבוא ויטען: נכון, אך
אין זה המצב בצה"ל, מחנות הצבא
רחוקים מלהיות מקומות קדושים;
נשיב לו: ומה בכך? גם המקורות
שהראנו אינם בגדר תאור מצב, אלא
הינם ציווי למעשה. התורה מצווה
אותנו שנדאג עד כמה שיש לאל ידנו
שכן יהיה למחנות הצבא צביון של
מקום קדוש. אינני מרחף וגם אני
שירתּי בצה"ל, ואני מודע לכך
שצביונם של מחנות צה"ל רחוק
מלהיות משביע רצון מבחינה
רוחנית, אך אדרבה, דווקא מתוך כך
מוטל עלינו לעשות ככל אשר
ביכולתנו לקיים את ציווי התורה
ולשפר את צביונם ודמותם הרוחנית
של מחנות צה"ל. כאמור
הדברים עולים גם בדברי ראש
הישיבה, הרב עמיטל שליט"א:
אולם
כנ"ל, מעבר להתייחסות המעוותת,
לעניות דעתי, לצביונו הראוי של
צה"ל, אני רואה בעייתיות גדולה
בהתייחסות לעבודת ה' ככלל, כפי
שעולה מהפתיח. הגישה
שעולה מהנכתב היא, שלצורך עבודת
ה', על חיילים בצבא, להתרחק משגרת
יומם האפרורית וה'חילונית', וכך
למצוא להם פינות של קדושה
המנותקות מהווי יומם. משיטה זו
עולה שעבודת ה', לכל הפחות במהלך
השירות הצבאי, תיוותר בפינות
צדדיות, בזמנים המעטים שניתן
ללמוד תורה או להתפלל, והשרות
עצמו יהיה מנותק מעבודת ה'. כך
התרשמתי מהנכתב, ואם הבנתי שגויה
אני מתנצל מראש; מכל מקום כנגד
רוח זו, המשתמעת מהנכתב, ברצוני
לצאת מכל וכל. כתב השו"ע: "וכן
בכל מה שנהנה בעוה"ז לא יכון
להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך
כדכתיב: בכל דרכיך דעהו... וכל
צרכי גופך יהיו כולם לעבודת
בוראך... ומי שנוהג כך עובד את
בוראו תמיד" (או"ח ס' רל"א). כלומר,
אסור לה לעבודת ה' שתהיה מצומצמת
לזמנים מיוחדים, אלא צריכה היא
להקיף את כל החיים. והדגיש את
העניין הרב קוק:
בצורה
דומה, שמעתי לא פעם ממו"ר הרא"ל
ביחס לציווי אחרי מתן תורה: "שובו
לכם לאוהליכם", שהתורה משפיעה
על כל החיים, וממילא חיי המשפחה
שאחרי מתן תורה שונים לחלוטין
מאלו שלפני מתן תורה, כי התורה
מעצבת את כל חייו. וכן בדברי הרב
עמיטל :
הווה
אומר, חלילה לה לתורה ולעבודת ה'
להידחק לקרן זווית מחוץ לבסיס,
בין פיזית ובין נפשית; צריכים
אחינו המשרתים בצבא לזכור שהם
עובדים את ה' בכל רגע בשירותם,
ובלבד שכוונתם לשם שמים; וכמובן
ישתדלו ככל יכולתם בזמנים
הפנויים גם לעסוק בתורה ממש. לסיום,
אדגיש שראיתי לחלוק על הכתוב
עניינית, ולא חלילה לפגוע ביונתן,
ואאחל לו הצלחה בתפקידו החדש
כעורך, שיזכה להגדיל תורה
ולהאדירה. ולכם,
אחינו המשרתים בצבא, אאחל שתזכו
לשפר עד כמה שלאל ידיכם את
דימויים וצביונם של מחנות צה"ל
שבהם אתם שרויים כך שיזכו להיות
נקיים פיזית ורוחנית כאחד,
ובזכות כך נזכה שכדברי החינוך הנ"ל
אויבינו הקמים עלינו לכלותינו
יראו את מחנותינו כקדושים
ונקיים, בקיימנו את הציווי: "והיה
מחניך קדוש", ומתוך כך נוכל
כדברי הרמב"ן "להוחיל
לישועתו", ויתקיים בנו: "וראו
כל גויי הארץ כי שם ה' נקרא עליך
ויראו ממך". |
