המקדש באיסורי הנאה / רונן כץ

"דאמר רב גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב: המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא - אין חוששין לקידושיו" (ז.).

רב גידל עוסק באדם המקדש אישה בחמץ בערב פסח. הוא מניח שחמץ זה אסור בהנאה[‎1], ולכן אם קידש בו את האישה - היא אינה מקודשת.
רש"י מפרש ש"משש שעות ולמעלה" משמעו מתחילת השעה השישית. בשעה זו איסור החמץ הוא מדרבנן בלבד. ראשונים אחרים סברו שדברי רב גידל מתייחסים רק לשעה השביעית ומעלה, אך הם פירשו שהחיטים עליהם דיבר רב גידל אינם חמץ גמור מן התורה, ואיסורם הוא רק מדרבנן.
המכנה המשותף לכל הפירושים הוא שגם באיסור הנאה דרבנן אין הקידושין חלים. אולם, עיקרון זה עומד בסתירה, לכאורה, לדברי הגמרא במסכת קידושין:

"המקדש... בחולין שנשחטו בעזרה, רבי שמעון אומר מקודשת...
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא" (קידושין נח.).

לדעת רבי שמעון ניתן לקדש אישה בחולין שנשחטו בעזרה. כדי להסביר את שיטתו קובעת הגמרא, שלדעת רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה אינם אסורים בהנאה מדאורייתא. פשט הדברים הוא שגם לדעתו יש איסור הנאה מדרבנן בחולין שנשחטו בעזרה, ואף על פי כן הקידושין חלים[‎2]. זאת בניגוד לפשט הגמרא אצלנו, הקובעת שאין קידושין באיסורי הנאה דרבנן.
התוספות שם מציעים תירוץ לשאלה זו, ובעקבותיהם הלך גם הרא"ש:

"ויש לחלק, משום דחמץ בפסח עיקרו מדאורייתא, אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון - כל איסורו מדרבנן" (רא"ש קידושין פ"ב סי' ל"א).

איסור החמץ בערב פסח הוא הרחבה של איסור חמץ דאורייתא (בין אם ההרחבה נוגעת למועד האיסור, לשיטת רש"י, או לסוג החמץ, לשיטת שאר הראשונים). באיסור כזה, שיש לו עיקר מן התורה - הקידושין אינם חלים, כמו באיסורי הנאה דאורייתא. לעומת זאת, האיסור בחולין שנשחטו בעזרה הוא חידוש של חכמים, ואין לו כל עיקר בתורה. באיסור הנאה מסוג זה הקידושין יכולים לחול.
כדי להבין את פשר החילוק, יש לברר מדוע לא ניתן לקדש באיסורי הנאה. כיוון אחד להסבר דין זה עולה מתוך קושיית התוספות במסכת קידושין:

"המקדש בערלה... אינה מקודשת... לפי שאיסור הנאה. ואם תאמר: אמאי אינה מקודשת, הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו?" (תוספות קידושין נו: ד"ה המקדש בערלה).

התוספות מניחים, שהסיבה לכך שאי אפשר לקדש באיסורי הנאה היא שאין להם שווי. אסור להשתמש בהם בכל דרך שהיא, ולכן ממילא אין כל ביקוש עבורם בשוק. כוחות השוק מגדירים את איסור ההנאה כחסר ערך, ולכן לא ניתן לקדש בו.
לאור הנחה זו של התוספות הם מקשים: הרי יש דרך ליהנות מאיסור ההנאה בהיתר - שלא כדרך הנאתו (על פי הסוגיה בפסחים כד:)[‎3]. ממילא, יש ערך מסוים לאיסור ההנאה, ומדוע אין הקידושין בו חלים? מדברי התוספות מוכח, שאין בעיה עקרונית לקדש באיסורי הנאה מצד מעמדם ההלכתי. הבעיה היא רק מחמת היותם חסרי ערך בשוק. ואף בתירוצם הם ממשיכים לדבוק בעיקרון זה (עיי"ש).
אם אמנם זהו הטעם לכך שאי אפשר לקדש באיסורי הנאה, קשה להבין את החילוק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה לאיסור שאין לו עיקר. אפילו באיסור הנאה שאין לו עיקר, למעשה אין לו כל שימוש, והוא חסר ערך בשוק. מדוע אם כן ניתן לקדש בו? כך אמנם הקשה הבית שמואל:

"ולכאורה נראה דאין מקודשת בכל איסור דרבנן, אפילו אין לו עיקר בתורה, מכל מקום כיון מדרבנן אסור - אינו נותן לה כלום" (בית שמואל סי' כ"ח, ס"ק כא).

הגרי"ד סולובייצ'יק הביא בשם אביו נימוק אחר לכך שאין קידושין באיסורי הנאה. דבר הנאסר בהנאה מופקע מבחינה הלכתית ממעמדו כממון. אפילו אם מבחינה מעשית הוא שווה פרוטה, התורה שוללת ממנו את הגדרתו כחפצא ממוני, ומגדירה אותו כחסר ערך. עובדה זו היא המונעת את הקידושין באיסור ההנאה.

לפי הבנה זו ניתן לבאר את החילוק בין הסוגים השונים של איסורי הנאה דרבנן. איסור הנאה שיש לו עיקר בתורה נחשב לאיסור חפצא. איסור כזה, בדומה לאיסור דאורייתא, מפקיע את מעמדו הממוני של החפצא, ולכן לא ניתן לקדש בו. לעומת זאת, איסור הנאה שאין לו עיקר בתורה, הוא איסור גברא בלבד. מעמדו של החפצא לא השתנה כלל, והוא אינו מופקע ממעמדו הממוני. כיוון שכך, אין כל בעיה לקדש בו (ובלבד שמבחינה מעשית הוא אכן שווה פרוטה).

[‎1] ^{הנחה זו איננה מוסכמת לכל הדעות, ויש הסוברים שלהלכה חמץ בערב פסח מותר בהנאה. לפי שיטה זו דבריו של רב גידל אינם להלכה, וכן סבר בעל המאור (ג. בדפי הרי"ף ד"ה והא דאמר). וכבר עסקנו בסוגיה זו באחד השבועות הקודמים.}
[‎2] ^{אמנם ניתן לפרש אחרת את דברי הגמרא. ניתן להבין שלדעת רבי שמעון איסור האכילה בחולין שנשחטו בעזרה הוא דרבנן, ולכן לא החמירו לאוסרם בהנאה, אפילו מדרבנן. כך פירש הר"ן שם (כג. בדפי הרי"ף ד"ה ובגמרא). לפי פירוש זה אין משם סתירה לסוגייתנו.}
[‎3] ^{התוספות מניחים שיש היתר לכתחילה ליהנות שלא כדך הנאתו, דבר שאיננו מפורש בסוגיה שם, ואכמ"ל.}