כך שבים לבית. כאן צופים וחשים.
אדמה אינה נתונה לפרושים.
הנופים נוסעים ורושמים הכל
בנעלים שבלו, בגוף זכר, באישון.
צופה נתתיך לרשם, כל רגב חי,
כל יקיצה בגיא. זה העולם
הראשון:
כל שיח, שביל, כל גויל
נרגש, עד בית המדרש.
השדה מחכה לחיים, לבנים השבים,
לאהבה
לשירת החורש, הקוצר
זו רוחנו, זו נשמת הבית הדוה.
זה בית היוצר
(הרצל חקק, אהבה היא מולדת)

לאט השמש נטתה לשקע
הפזה אהלי בני ישראל
בעצם השעה בהשתפל
מאור היום בחיק מדבר לגוע,
אל ראש ההר נשא ברכסיו
עלה נביא השח ראשו השב.
עתה עמד משה, לשיא הגיע,
מאור עיניו על סביבותיו העיף,
מרחב נבקע לו עד אפסי רקיע,
על פני פסגה והגלעד השקיף.
קודרת, שוממה וגלמודה
צפו עיניו את ארץ יהודה
עדי חולות שם תכלת ים רודמת;
הרחק שם הלאה חבל נפתלי
מוריק כולו, כמו עטה סות חמד,
עד צֹער שם פאת יער אפלולי -
הנה נוף כנען תחזה עינו,
הארץ שם יוליך עמו צאנו,
בערפל נגלית ושוב אובדת.
ידע נביא: לארץ המיעדת
לא הוא את ישראל יביא.
(אלפרד די-ויניי)