|
אקדים ואומר שהדברים לקמן הנם בגדר העלאת סברות גרידא, ואינם מתיימרים למצות את הנושא עד תום, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול[1].
ידוע הוא דין רודף המתיר לאדם להגן על עצמו מפני הרודף אחריו להרגו. והותר לנרדף ולכל היכול לסייעו אף ליטול את חיי הרודף, באין לו אפשרות אחרת להגן על עצמו, מפני הרודף. ובלשון הרמב"ם: "כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואף בנפשו של רודף" (רמב"ם הל' רוצח פ"א, ה"ו).
אחד היישומים לכאורה של דין רודף (לכל הפחות בצורה חלקית) הוא דין 'בא במחתרת': גנב המתגנב בסתר לבית רעהו - התירה התורה את דמו. כך מסבירה את הדבר הגמרא:
"האי מימר אמר [-הגנב], אי אזילנא, קאי לאפאי [-בעה"ב] ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו" (סנהדרין עב.).
אנסה בדברי להתמודד עם הצד השני של המטבע. לאחר שהתורה התירה את דמו של הגנב, נדמיין לעצמנו מצב בו בעה"ב עומד ומאיים על הגנב. האם הגנב יוכל מהפרספקטיבה שלו, לראות את עצמו בסה"כ כגזלן רגיל שאסור להרגו, ולכן יוכל להחיל שם רודף על בעה"ב? ולמעשה - האם למרות דין 'בא במחתרת' עדיין נתיר לגנב להתגונן[2] מפני בעה"ב שכעת מאיים עליו ולפגוע בו?[3]
ישנן שתי הבנות בהם ניתן לתפוס את היתר התורה להרוג את הגנב, וננסה לתלות בהן את שאלתנו:
א. ההיתר נובע מהחשש שמא הגנב יהרוג את בעה"ב, ובלשון הברייתא (שם): "אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך [-רק אז] אל תהרגהו, ואם לאו-הרגהו", ופרש"י: "אימתי אסור להרגהו? ...שברור הדבר לך כאור שהוא רחמני עליך, ואפילו אתה עומד כנגדו להציל ממונך לא יהרגך, ואם לאו, שספקא הוא לך הרגהו". חשש זה, שמא ירצח הגנב את בעה"ב הוא שגרם לתורה להתיר להרגו, וגרם לתורה להחיל עליו דין רודף. אכן כך משמע מרש"י (שם ד"ה חזקה): "אמרה תורה: 'אין לו דמים', ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו". מרש"י משמע שהמקור לדין רודף ('הבא להרגך השכם להרגו') הוא מהפסוק 'אין לו דמים', המובא בפרשיית 'בא במחתרת', א"כ פרשיית 'בא במחתרת' היא מקרה פרטני של דין רודף ואף לפחות ברמה מסויימת מהווה אב-טיפוס לדין רודף. א"כ עובדת היותו של הגנב 'בא במחתרת' יוצרת איום על בעה"ב, שמהווה מתיר להריגת הגנב. ולענייננו שלנו, נראה שאין עילה למנוע מהגנב את נקודת מבטו לראות בבעה"ב רודף, ולהתגונן מפניו.
ב. ניתן לראות את היתר התורה להרוג את הגנב לא כיישום או אבטיפוס של דין רודף, מפני שמציאותית אין הגנב מאיים בפועל על בעה"ב, אלא מדובר על חשש בעלמא (שכתוצאה מכך ש'אין אדם מעמיד עצמו על ממונו', נגיע למצב בו הגנב יסכן את בעה"ב). לכן, יותר סביר לומר שמדובר בגזירת הכתוב מיוחדת של התורה לסיטואציה המסויימת של 'בא במחתרת'. ואכן, המאירי בסוגיין, בשונה מרש"י, מבאר שמקור הדין של 'הבא להרגך השכם להרגו' הוא אחר, ואלו דבריו:
"והיכן אמרה [-התורה 'הבא להרגך השכם להרגו']? פירשוה במדרש תנחומא: מ'צרור את המדינים כי צוררים הם לכם' ".
אם כן, ע"פ המאירי ישנו יותר מקום לומר שדין 'בא במחתרת' הוא פרשייה נפרדת שאינה קשורה לדין רודף. גזירת הכתוב זו מחילה על הגנב מעין שם של "גברא קטילא", וגוזרת ש'אין לו דמים'[4], ז"א שהוא חשוב כבן מוות ואין ערך לחייו. בלשון ה'מנחת-שלמה': "התורה אמרה - 'אין לו דמים', וחשיב באותה שעה כמת או כחיה טורפת, ולא כאדם" (מנחת שלמה, ח"א עמ' מ"ח). אם כן, יוצא שהסיבה שבמקרה של 'בא במחתרת' לא שייך כלל איסור 'לא תרצח' כלפי הגנב, היא שהתורה גזרה ש'אין לו דמים' וחייו הינם חסרי ערך, ובעצם עשתה את דמו הפקר. לאור הדברים מובן, כי עובדת היות הגנב 'בא במחתרת' לא הוי מתיר בלבד להרוג את הגנב, אלא מעין החלת שם 'גברא קטילא' עליו.
אם נרצה להשליך את הדברים לדיוננו, מסתבר יותר לומר שהגנב במקרה של 'בא במחתרת' לא יוכל להפעיל דין רודף כלפי בעה"ב, כי 'בא במחתרת' הוא מקרה מיוחד, בו התורה גזרה שהריגת הגנב אינה נחשבת לרצח, כי התורה הפקירה את דמו, ולמעשה בעה"ב לא הורג את הגנב מדין רודף, אלא הורג אדם שחייו הינם חסרי ערך. אי לכך, הגנב עצמו לא יוכל לפגוע בבעה"ב בטענה שבעה"ב הוא רודף.
ננסה לבחון מספר יסודות בדין הרודף, ולבסוף לשוב וליישמם בענייננו.
נקודה אחרת הזוקקת דיון בענייננו היא משמעות ההקשר שבו מתרחשת הסיטואציה, וכוחו להשפיע על ניתוח הסוגיה. ההקשר ברור: הגנב, החל באמצעות האיום על בעה"ב לגלגל "כדור השלג", שהפך לסיטואציה הקשה שלפנינו. קוטב אחד מושך לכיוון של התעלמות מלאה מההקשר, והתייחסות לארוע דרך הפריזמה המצומצמת בה יש שני אנשים המאיימים אחד על השני, וכ"א נרדף ע"י חברו. מאידך, אפשר להתייחס להקשר במלוא כובד משקלו, ולהטיל את מלוא האחריות למצב על הגנב והוא בלבד יחשב כרודף, ובעה"ב יוגדר באופן מוחלט כנרדף, ואזי פשוט יהיה שנאסור על הגנב להתגונן מפני בעה"ב (אפשר, כמובן, לבנות מגוון של עמדות ביניים).
הגמרא מביאה מימרא של רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן: "נהפך זמרי והרגו לפנחס-אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא [-פנחס]" (סנהדרין פב.). גמרא זו מתיחסת לעימות, בו הדין הוא שלשני הצדדים הרשות לפגוע האחד בשני, פנחס מדין 'הבועל ארמית קנאים פוגעים בו', ולזמרי הרשות לפגוע בפנחס מצד דין רודף. הרמ"ה (שם, בד"ה 'א"ר חסדא') מסביר את העובדה שפנחס הוגדר כרודף, בכך ש'אין מצווה להרגו [-לזמרי] אלא רשות בעלמא'. כלומר, דין רודף חל על פנחס רק כתוצאה מכך שפנחס לא היה מצווה להרוג את זמרי, אלא רק ניתנה לו רשות לעשות כן. מחדש הרמ"ה שישנו קריטריון על פיו נוכל להכריע האם מותר למאוים להתגונן, והוא: האם המאיים פועל מכח ציווי, או מכח רשות לפגוע במאויים בלבד.
הקריטריון אותו מציב הרמ"ה יסייע לענייננו אם נגדיר את בעה"ב המאיים על הגנב כ"רודף מכח רשות". הדבר תלוי במשקל שניתן לשוני בין ההקשרים של המקרים. בנידון דנן הגנב גרם ישירות לבעה"ב לאיים עליו מתוך שהוא איים על בעה"ב בפריצה לביתו. זמרי לא הכריח בצורה ישירה את תגובתו של פנחס, ומעשה פנחס היה עונש לזמרי, ולא תגובה למעשהו[5].
כותב המשנה למלך:
"נראה דבאלו [-רודף אחר חבירו להרגו, וכן רודף אחר הערוה] נהרג עליו [-הרודף, אם הרג את הבא להציל את הנרדף/הערוה], דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס, אלא רשות בעלמא, אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג, אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ"ש רבינו, [ולכן] אם הרג הרודף למציל נהרג עליו [-הרודף, על רציחת המציל]" (הל' רוצח פ"א, הט"ו).
המל"מ מיישם ברמב"ם את החילוק שהבאנו לעיל משם הרמ"ה, לפיו הקריטריון הקובע האם מותר למאויים להתגונן הוא האם המאיים בא מכח רשות בעלמא או מכח מצוה. יסוד דברי המל"מ הוא מדיוק בלשון הרמב"ם: "הרודף אחר חבירו להרגו ... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף" (שם פ"א, ה"ו). מכאן שהטעם לכך שאסור לרודף אע"פ שיהיה מאויים ע"י המציל לפגוע בו, כי המציל בא מכח מצווה, בשונה מאדם שמאיים מכח רשות.
בהמשך דבריו, המל"מ מסתפק האם יש לרוצח בשגגה את הזכות להרוג את גואל הדם כשזה מאיים עליו? המל"מ נוטה לדמות את הדבר למקרה של זמרי, ומשמע מדבריו, שמפני שלפנחס היתה רשות בלבד להרוג את זמרי, הותר לזמרי להתגונן, וזה גם המצב ברוצח בשגגה שישנה רשות בלבד לגואל הדם להרגו, ולכן נתיר לרוצח להתגונן מפניו.
ברם, יכול להיות שתהיה נפקא מינה בין המקרים לגבי הצלתו ע"י אדם אחר. הרמ"ה (סנהדרין שם) מבאר את הדברים ולענ"ד בשני אופנים שונים:
אופן ראשון- יש איסור להרוג את פנחס כי הוא פועל ברשות התורה. ובלשונו של הרמ"ה:
איניש אחרינא לא [-ניתן להציל את זמרי], דלאו רודף גמור הוא [-פנחס], דהא ברשות קא עביד",
אופן שני- הרשות להרוג את זמרי קיימת לכל אדם וממילא אבסורד יהיה להרוג את פנחס, שמימש את הרשות, כדי להציל את זמרי:
"ואיניש אחרינא, כיון דלדידיה נמי איכא רשותא למקטליה לזמרי [-כמו פנחס עצמו], לא אתיהיבא רשותא לאצוליה, אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה, הלכך אית ליה רשותא לאוצולי נפשיה".
ובנקודה זו נחזור לדיון על רוצח בשגגה לעומת גואל הדם. לפי ההבנה הראשונה ברמ"ה ישנו דמיון מוחלט בין גואל הדם לפנחס- לשניהם "ניתן הרשיון להרוג" ובשני המצבים הללו אסור יהיה להציל את זמרי/רוצח בשגגה בנפשו של פנחס/גואל הדם.
אך לפי ההבנה השניה ישנו הבדל בין זמרי לרוצח בשגגה. במקרה של זמרי הרשות להרגו נתונה הייתה לכל אדם שהיה נוכח בשעת המעשה ולכן אסור היה להרוג את פנחס. לעומת זאת, במקרה של רוצח בשגגה רק לגואל הדם ניתנה הרשות ולכן מנקודת מבטו של אדם אחר גואל הדם רודף את הרוצח בשגגה וממילא מותר יהיה לו להציל את הרוצח בשגגה בנפשו של גואל הדם.
ומסיים המל"מ: "ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית, שהרי רשות ביד גואל הדם ולא מצוה". מסברה קשים הדברים, וכי נאמר שבועל ארמית החוטא במזיד ובפרהסיא ("לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל", כמסופר בבמדבר כ"ה, ו) ישוה דמו לדם רוצח שהרג אמנם, אך בשגגה בלבד?! מאידך, לפי דברינו, יתכן ותהיה קולא לרוצח בשוגג לעומת בועל ארמית, לענין האפשרות להצילו ע"י אחר מפני הרודף.
נשוב כעת לדין הבא במחתרת. כך היא לשון הרמב"ם:
"הבא במחתרת... רשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכול להמיתו שנאמר: 'אין לו דמים'" (הל' גניבה פ"ט, ה"ז).
ע"פ הקריטריון שהבאנו לעיל בשם המל"מ, היות וכאן לשון הרמב"ם היא: "רשות יש לכל להרגו", לכאורה יש לגנב את הזכות להתגונן מפני מי שיאיים עליו. אך מלשונו של הרמב"ם בהמשך הפרק (הלכה ט') משתמעת נימה אחרת:
"ומפני מה התירה תורה דמו של גנב, אע"פ שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם בא בעה"ב לפניו ומנעו - יהרגנו, ונמצא זה הבא לבית חבירו לגנוב, כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה".
מכך שהרמב"ם אומר שהבא במחתרת הינו כרודף, צריך הדין להיות שמצוה להרגו, ולכן אסור יהיה לגנב להתגונן. אם כן, ישנה סתירה בין הדברים.
נלך עפ"י הסבר המגיד-משנה שהמקור לדברי הרמב"ם בהל' ט' הוא הגמרא הבסיסית בסנהדרין (עב.) לפיה מותר להרגו לבא במחתרת כי "התורה אמרה: אם בא להרגך - השכם להרגו". לפ"ז בהלכה זו בא הרמב"ם לחבר דין 'בא במחתרת' לדין רודף הכללי, אך ברמה פחותה יותר שהוי 'כרודף' בלבד (שהרי הוא אינו מאיים על בעה"ב בפועל). לעומת זאת, בהלכה ז' הרמב"ם נסמך על הפסוק: "והכה ומת אין לו דמים", ואומר ה'מגיד משנה' שמקור הדברים בגמרא אחרת בדף עב: :
" 'אין לו דמים' - בין בחול בין בשבת ...'והוכה' - בכל אדם, 'ומת' - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. סד"א בעה"ב הוא דקים ליה בגויה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו [-ורק לבעה"ב יותר להרגו], קמ"ל דרודף הוא".
אם כן, הלכה ז' באה להוציא מהמסקנה שהיינו מסיקים אם היה בא במחתרת נלמד לגמרי מדין רודף הכללי. עפ"י דין רודף הכללי היינו אומרים שמפני שהגנב לא מאיים בפועל על בעה"ב, רק לבעה"ב מותר להרגו, לכן חידשה התורה שלמרות שהגנב לא מאיים בפועל על בעה"ב - מותר לכל אדם להרגו, והוי רודף גמור.
היוצא מדברינו הוא שבדין "בא במחתרת" ישנן שתי רמות:
1. רמת דין רודף הכללי שמכוחה הותר לבעה"ב בלבד להתגונן.
2. גזירת הכתוב המיוחדת בבא במחתרת, שלמרות שלא הוי איום בפועל מותר לכל אדם להרגו.
הלכה ז' לא באה לצמצם את דין רודף הכללי שבגינו ישנה מצוה להציל הנרדף, לרמה של רשות, אלא להרחיב ההיתר של כרודף, כך שלאחר הרחבה זו לכל אדם הותר להרגו.
הדברים קשורים ישירות לחקירה ביסוד דין בא במחתרת שבה פתחנו את דברינו. כעת נוכל להסביר שגזירת הכתוב ב"בא במחתרת" של "והוכה ומת", היא דין מיוחד בבא במחתרת, ועניינה להבחין בין דין רודף הכללי ובין בא במחתרת ובשני אופנים:
הבנה אחת- בדין רודף הכללי, שאז רשות היא בלבד להרוג הרודף (-הגנב בנידון דנן) מותר לו להתגונן, ואילו בבא במחתרת גזרה התורה להפקיר את דמו, כך שלא יוכל להתגונן (צד ב' בחקירה).
הבנה שניה- אפשר לבאר שגזירת הכתוב של "והוכה ומת" באה להרחיב את דין רודף הכללי, וללמדנו שלמרות שהגנב לא מאיים בפועל על בעה"ב, יהיה מותר לכל אדם להורגו מכיוון שהמקרה שלנו הוא עדיין חלק מדין רודף הכללי. ומפני שזהי רשות בלבד להרגו (-את הגנב), יוּתר לגנב להתגונן (צד א' בחקירה).
בסיום דברי אבקש להעלות בקצרה גם שאלה חברתית-מוסרית, שאף היא מהווה מרכיב בדיון, ולהשאירה פתוחה: האם אפשר לאסור על אדם מאויים, אפי' הוא גנב, לפעול עפ"י האינסטינקט הטבעי להגן על עצמו? האם חברה, מאידך גיסא, יכולה לתת לגיטימציה לגנב ליטול חיי בעה"ב, שהוא אדם חף מכל פשע?
[1] ראשית כל, ברצוני להודות לכל מי שהטרדתי את מנוחתו ע"מ להביא למכבש הדפוס שורות אלו.
[2] רציתי להסב את תשומת לב הקורא לכך שיש מגמתיות מסוימת בשימוש במינוח "להתגונן", שמאיר את המעשה באור יותר מוסרי, לעומת השימוש במינוח "לפגוע", שטומן בחובו משמעות אגרסיבית ותוקפנית.
[3] לפני תחילת הדיון, חובה להבהיר שכל דיוננו מצומצם רק למצב שהעימות האלים בין בעה"ב לגנב הוא בלתי נמנע, ואנו מתיחסים למצב בו אין הגנב יכול להמלט מהבית, או לחילופין להרים את ידיו ועי"כ למנוע את שפיכות הדמים.
אפשר כמו"כ למתן את הדיון לשאלה, האם לגנב מותר להציל עצמו באחד מאבריו של בעה"ב, ולאו דווקא בנפשו.
[4] לפ"ז דומה דינו של 'בא במחתרת' להורג טרפה, שעליו אומר רבא:"הכל מודים בהורג את הטרפה שהוא פטור" (סנהדרין פד.). ולגבי יוצא ליהרג, אומרת התוספתא: "החובל ... בחייבי מיתות בי"ד, עד שלא נגמר דינו-חייב, משנגמר דינו-פטור, שנראה שחשובים כמתים" (ב"ק פ"ט, הט"ו).
[5] אפילו אם נגדיר את מצבו של בעה"ב כ'רודף מכח רשות', עדיין מצד אחר אפשר להתיר את דמו של הגנב ולאסור עליו להתגונן, כמבואר לקמן (צד [ב] בחקירה) בשיטת הרמב"ם, שרואה את המקרה הזה כרודף מכח רשות, ואעפ"כ נאסר על הגנב להתגונן.
|
|
