|
|
||
על מה יישפט האדם? / גדעון שביבפתיחה
בדברים הבאים ננסה להציג שתי גישות שונות העונות לשאלה 'על מה ישפט האדם' לאחר שהוא מגיע 'לבי"ד של מעלה'. אנו ננסה להראות את הקוהרנטיות הפנימית של כל אחת מהגישות, מתוך ערנות לעובדה שלשאלה זו קיימות השלכות על סוגיות שונות וחשובות. א. מאזניים
גישה זו פשוטה למדי, והיא הציור שרוב הילדים מאמינים בו. זו רואה את האדם כמגיע למשפט ובו השופט מחזיק מאזניים. אם המעשים הטובים של האדם מכריעים את המעשים הרעים הוא צדיק, ואם המאזניים מוכרעות לכיוון המעשים הרעים הוא רשע. "מי שבידו מאה מצוות ואין בידו עבירה, ומי שבידו מאה מצוות כמותן והיו בידו מספר עבירות...אין חלקן בעולם הבא שווה". נראה שבגישה זו האדם נשפט לפי רוב מעשיו. אבן הבוחן היא לפי כמות הטוב שפעל האדם בעולם, ולא מתוך בדיקת המניעים והסיבות לאותם פעולות טובות. אינני מכיר דעה מקובלת ביהדות, הסוברת לפי קו מחשבה זה, אך ברור שקו כזה קיים בתודעה היהודית ומשפיע באופנים שונים. גישת המאזניים אינה חייבת להראות ככמות המעשים הטובים שהוא עשה אלא בזוית הראיה של כמות הטוב, באופן כללי, שהוא עשה בעולם וכן להפך. ב. היום האחרון
בגישה זו מה שמכריע בשאלה האם האדם נחשב לצדיק או רשע, הוא לא סך כל המעשים שהוא ביצע אלא אישיותו של האדם[1]. האדם נשפט על עולמו הפנימי, כשהשאלה שנבחנת היא האם האדם הוא בעל נפש טהורה או שנפשו, חס ושלום, מקולקלת. במסגרת הגישה הזו ישנה משמעות אדירה ליום מותו של האדם. יום המוות הוא היום שבו נהפכת זהותו של האדם למוחלטת ובלתי משתנה, ולכן מצב נפשו של האדם ביום מותו הוא קריטי. "הואיל ורשות כל דם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה... כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא" (הלכות תשובה ז', א).
השאלה המתבקשת היא, מהי חשיבותה של התשובה בשעת מיתתו של האדם? התשובה אפשרית לשאלה זו, שניתן להוכיחה מעוד מקומות ברמב"ם, היא שמאחר שרגע המוות מקבע את אישיותו של האדם לזהות אחת סופית ומוחלטת, ישנו צורך למות מתוך תשובה, כך שזהותו המוחלטת תהיה זהות של 'אדם טהור'. תשובהלגישת 'היום האחרון' הנקודה החשובה היא מצבו הרוחני של האדם. לכן התשובה עבורו תהיה רגשית לחלוטין. אין הוא צריך לתקן את החטא, או אף לתקן את השפעותיו השליליות על העולם. מאחר שהשיטה מחשיבה רק את העולם הפנימי של האדם, האדם נדרש רק לתיקון עולמו הפנימי ולא לתקון העולם החיצוני. האדם צריך להביע חרטה על מעשיו. החרטה מגלה לנו שאילו הוא היה נקלע לסיטואציה זהה הוא לא היה מבצע את אותו מעשה שוב, כמו שכותב הרמב"ם: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבותיו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד.." (הל' תשובה ב', ב).
הרמב"ם אף אינו פוסל לחלוטין את האפשרות שהאדם יחזר ויבצע שוב את העבירה. מספיקה העובדה שהאדם סגר בלבו שלא יחזור למעשיו הרעים. זדונות לזכויות
בביאורם של דברי ריש לקיש "עוונות נעשים לו לזכויות" כל גישה תפרש באופן שונה. לגישת 'המאזניים' הדבר יובן רק במסגרת של חנינה אלוקית. להבנה זו אי אפשר לפרש איך מעשה רע יחשב לטוב במסגרת הגיונית אלא רק מתוך חסד אלוקי. "רבי עקיבא.. ומה מי שנתכוון אכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה חייב צריכה כפרה ומחילה" רבי עקיבא רואה את החטא בעצם הכוונה כשלעצמה גם אם זו לא מלווה במעשה. שיטתו תואמת את גישת 'היום האחרון'. החטא חושף את החסרון והפגם הנפשי שכבר קיים. ממילא אין משמעות לשאלה האם עשית חטא בפועל או לא. אלא שאנו מכירים כלל אחר בתלמוד ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". לפי כלל זה נראה שמי שהתכוון לחטוא ולא עשה זאת בפועל אינו חייב כפרה. גישה זאת תהיה מובנת לשיטת 'המאזניים' אך לא לשיטת 'היום האחרון'. מצוותהיחס למצוות לפי שתי השיטות הוא פשוט. שיטת 'היום האחרון' תראה במצוות כפן מוסרי-נפשי. המצוות מיועדות בעיקר להשפיע על אישיותו של האדם. מאחר שאין האדם נשפט אלא על אישיותו אין צורך שהמצוות יתקנו את העולם והחברה. כמובן שאין שיטה זו שוללת עקרונית כל רווח אחר למצוות, אלא שאין היא שמה את הדגש העיקרי בהם. שיטת 'המאזניים' תראה את המצוות יותר כמשפיעות (באופן מיסטי או פרקטי) על העולם. כל גישה קבלית מבוססת על גישה כזאת, שבו מצוות "מתקנות", "מעלות", "מורידות שפע" על העולם וכדומה. על כוונה במצוות
לחלוקה זו יש נפקה מינה גם לגבי השאלה האם מצוות צריכות כוונה. מי שתופס שהמצווה מיועדת לגרום שינוי כלשהו בעולם, סביר שיניח שאין חשיבות כל כך לכוונה (פרט אולי לחכמי הקבלה), שכן מה הצורך בכוונה אם מכל מקום המעשה נעשה? לעומת זאת אדם עם גישה המעמידה במוקד את אישיותו של האדם, ואת המצות כדרך להשפיע על נפשו, סביר להניח שתראה צורך בכוונה במצוות על מנת שתוכלנה להשפיע על נפשו. כמובן שתיתכנה גישות הרואות השפעה על הנפש גם כשהיא אינה מכוונת (כמו בגישתו של הרש"ר הירש בספרו "המצוות כסמלים"). "מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם ? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אוכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצווה 'וצדיקים ילכו בם'. וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופשעים יכשלו בם. האי רשע קרי ליה? נהי דלא קא עביד מצווה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד!".
ר' יוחנן הבין שהמצוות חייבות כוונה, ובלי אותה כוונה אין להם ערך. ריש לקיש לעומת זאת מבין שמספיקה העובדה שהוא עשה את מה שנדרש ממנו כדי לצאת ידי חובת המצווה. בסופו של דבר, שני בני האדם אכלו את קרבן הפסח בזמנו, ובזה קיימו את המצווה. לסיוםשתי הגישות הללו מקבילות לוויכוח עתיק היומין בתורת המוסר בין הכוונה למעשה. האם ההכרעה של מעשה כמוסרי היא הכוונה, או התוצאה של המעשה בשיקול כולל. ובניסוח קצת שונה: שיטת 'המאזניים' שמה את מרכז הכובד האנושי בהשפעתו על העולם. בעוד ששיטת 'היום האחרון' מתמקדת באדם עצמו, כאישיות בתוך העולם.
[1] הרעיון לדברים לקוח מספרו של הרב שג"ר "שובי נפשי" בהוצאת ישיבת "שיח". |
||