|
בתחילת שנת הלימודים הנוכחית יזם הרב יצחק לוי פרוייקט של הכנסת מסגרות התנדבותיות, בהם יפעלו תלמידי הישיבה מכל השיעורים, כאשר ההתנדבות אינה נעשית בצורה פרטנית אלא כמיזם של הישיבה. לא היה קל להעביר את התכנית בישיבה, אולם, עתה, בשלהי השנה, כאשר מאחורינו כבר כמה חודשי התנדבות, רציתי לשתף את בית המדרש בדעותיי לגבי חשיבות העניין.
אפשרויות ההתנדבות התפצלו לכמה מסגרות: יש שמתנדבים עם אסירים בכלא, יש שמתנדבים ברטורנו[1] ובעוד מקומות. מסה משמעותית של תלמידים[2] מתנדבת במוסד ושמו 'שלוה', הן בסניף בירושלים והן בסניף באלון שבות. לידי נפלה הזכות להימנות עם הקבוצה האחרונה, ואני מתנדב בשלוה בירושלים, בימי חמישי.
מדובר בעבודה עם ילדים בעלי פיגור, בעיקר פיגור קל ובינוני. המקום מופעל כל יום בשעות הצהרים, בין שלוש לשש, והפעילות כוללת בעיקר יצירת קשר אישי עם חניך מסוים, וקשר כללי יותר עם הקבוצה בה נמצא החניך. בפועל, המתנדב נמצא עם החניך במהלך שעות הפעילות הרגילות, בהם מופעלים הילדים בחוגים שונים, ריפוי בפעילויות שונות (בריכה, חיות וכדומה).[3]מעבר לפעילות השוטפת, יצא לכמה מן המתנדבים להיות בשלוה בשבתות, כשאז מדובר על פעילות אינטנסיבית (כמעט ללא שינה) לאורך כל השבת.
כל זה מהווה הקדמה וסקירה קצרה (ולא ממצה בכלל) על המקום.
ההתנדבות בשלוה היוותה (לפחות לגביי) נקודת מפנה קריטית בבניין הרוחני שלי. ישנם כמה היבטים לתרומה האדירה שיש בדבר, הראשון שבהם הוא נטיעת חשיבות החסד בתודעת האדם. הרב יצחק מרבה לדבר על כך, שאדם לא יתרום מזמנו ומכוחותיו לאחר סיום לימודיו בישיבה, בתחומי חסד, אם הדבר לא ייקבע כחלק מעולמו הרוחני כפי שעוצב בישיבה. הדברים אינם נוצרים מאליהם, להתנדבות בתוך הישיבה, מעבר לעשיית החסד הספציפית כרגע, יש משמעות קריטית לגבי המשך דרכו של תלמיד הישיבה. אם חלק מעולם של אדם הוא הקדשת כמה שעות לעשיית חסד נטו, הרי שדבר זה ייחקק על לוח לבו ויישאר אתו גם לאחר זמן. אין לשכוח כי אחד העמודים שעליהם עומד העולם, מעבר לתורה ולעבודה, הוא עמוד החסד, ויש להשקיע בו ולעצב את אותו כחלק מעולם בית המדרש על מנת שגם בתוך האדם עצמו אותו עמוד יהווה יסוד משמעותי.
נקודה שנייה היא העשייה לכשעצמה. כאשר עובדים עם חניך לאורך זמן וקושרים אתו קשר אמיתי, אזי רואים תוצאות, רואים התקדמות, הופכים להיות חלק משמעותי מעולמו של הילד. ישנה כאן עשייה גדולה, תרומה רצינית ביותר. אולם, לעניות דעתי, לא זוהי עיקר חשיבותה של ההתנדבות, הרבה יותר ממה שהחניכים קבלו ממני, אני מרגיש כי אני קבלתי מהם, ומעצם ההתנדבות.
הפעילות שמחוץ לבית המדרש מפתחת מודעות לעולם שמעבר לקמפוס של ישיבת "הר עציון", מה שמכונה בלשונו של הרב עמיטל (או לפחות לפי מה שהאגדה מספרת): "שמיעת קולו של התינוק הבוכה". פתאום אדם קולט שישנן בעיות משמעותיות מעבר לבעיות היומיומית שלנו בישיבה, ילד עם פיגור שכלי, תסמונת דאון, או היפראקטיביות, מהווה שינוי בכל סדר העדיפויות של המשפחה, והתמודדות עם בעיה מעין זו מאפילה על כל התמודדות מוכרת בעולמו של תלמיד ישיבה ממוצע. ההתנדבות הזו נותנת איזושהי פרספקטיבה לגבי הבעיות שאנחנו מתמודדים עימהן, זה מוביל להכרת הטוב, לראייה בעין טובה את מה שיש לנו, וליכולת לשמוח בכך. בכלל, עצם ההתנדבות מפתחת אצל האדם הרבה יותר הקשבה ומודעות לבעיות שקיימות, גם מעבר למה שהוא נתקל במסגרת שבה הוא מתנדב, ברגע שאדם נמצא במסגרת של תרומה ונתינה אזי חשוב לו לשמוע גם על מקומות אחרים שבהם תורמים, ועל בעיות אחרות שקיימות ודרכי ההתמודדות עימהן.
אולם, לדעתי, הדבר שיוצר את ההשפעה הגדולה ביותר, ושמשמעותי מאוד גם לעולם בית המדרש הוא פתיחת אפיק שלם של עולם בנפש האדם שהיה חסום עד כה, והוא כל הצד הרגשי. מי שנכנס לבניין של שלוה קולט מיד שהשכל הוא לא הצד החזק שם, לא ממש מריצים חילוקים של ר' חיים עם החניכים. אבל מה שכן קיים, וללא גבולות, זה עולם רגשי עצום. כל מי שנכנס למקום חש מיד בשמחה אדירה ששרויה שם, אפשר ממש למשש את החיבה שטמונה בכל פינה. המון אהבה מורעפת על החניכים מהצוות, והחניכים מחזירים, ובגדול. נוצר קשר מאוד מיוחד בין מתנדב לחניך, וכל הצד הזה, הצד הרגשי, הוא דבר שלא מספיק בא לידי ביטוי בישיבה. מדובר חלק גדול מאוד מהאדם, שאמור להירתם גם הוא (ואולי בעיקר הוא) לעבודת ה', ולא משקיעים בו. ההתנדבות בשלוה פשוט חושפת את כל הצד הזה, וממילא זה לא נשאר רק במסגרת הזו אלא מתפשט גם לתחומים אחרים. ברגע שהצד הרגשי נפתח דברים רבים יכולים להתעלות: תפילה כחוויה רוחנית ממש, כשיחה עם הקב"ה, ולא רק כקיום מצווה פורמלי. שירה בסעודה שלישית כחוויה של דבקות, חשבון נפש פנימי אמיתי, יכולת לפנות אל הקב"ה בצורה אמיתית, ללא מחסומים. ראיית ערך בדברים שמעבר לפן הלימודי הטהור, כגון כל מוסד 'בין קודש לחול', ויכולת להפיק מהם תועלת גדולה בעיצוב העולם הרוחני, והדוגמאות רבות.[4]בכלל, מתאזן קצת סדר העדיפויות ונפתח מקום הרבה יותר רחב להשקעה בבניין האישיות, בלימוד שמטרתו בנייה רוחנית, כמו כל עולם המחשבה. נוצרת יכולת הזדהות אצל האדם, אפשר ממש להשתתף בצער או בשמחה של אדם, לבכות אתו (כפשוטו), או לשמוח אתו. בקיצור, כל הצד הרגשי מקבל ביטוי אדיר במסגרת ההתנדבות, ולפי דעתי ישנה חשיבות מכרעת להשקיע בצד הזה.
נקודה נוספת, שקשורה בטבורה לנקודה הקודמת, היא עניין הסרת המחסומים והמעצורים המצויים אצל בני אדם, ובייחוד אצל 'גושניקים' מצויים. בפעם הראשונה שהגעתי ל"שלוה" ראיתי איך חבר'ה בוגרים רוקדים ביחד עם חניך במעגל לעיני כל אנשי הצוות וכל אנשי המקום, ולא האמנתי לרגע שאני, הבחור ה'גושניק' השקול והשפוי, אעשה את זה בעצמי. לא האמנתי שאני אעשה מוראל עם חניכים במסגרת הקבוצה, שאני אציג בהצגה שהתוכן בה דל ביותר, והיא נועדה בעיקר לעשות צחוק מעצמנו על מנת שהחניכים ייהנו, אבל לאחר זמן עשיתי את זה, ועכשיו זה נראה לי כדבר מובן מאליו. יש כאן משהו מעין 'פורים' קטן, הסרת המחסומים של האדם והבעת רגשות אמיתית, ללא צורך להתבייש מאדם אחר, או לפחד מאיזושהי אמירה צינית של מישהו מן הצד. כל מי שחווה פורים בישיבה יודע מהי הרגשת נפילת המחיצות הזו, כמובן שלא מדובר על רמה שבכלל מתקרבת לכך, אבל יש בהתנדבות בשלוה, ובעשיית חסד אמיתית בכלל, בכדי להפוך את האדם ליותר אמיתי עם עצמו, בעל פחות מעצורים ומחסומים שנבנו בעקבות יחס של הסביבה.
כתיבת כל הדברים הללו נועדה בעיקר לשתי מטרות: האחת היא להביא לתודעת יושבי בית המדרש את קיומה של מסגרת ההתנדבות, מתוך תקווה שהמסגרת תתרחב ותכיל מספר רב יותר של תלמידים. המטרה השנייה היא ניסיון לשינוי היחס של חלק מבית המדרש לכל נושא ההתנדבות. יש להדגיש, בנושא זה חל שיפור עצום, בתחילת השנה הייתה הרגשה (לפחות אצלי) שכל נושא ההתנדבות אינו נתפס כעניין חיובי כל כך אצל חלק מתלמידי הישיבה, היו רבים שראו בזה ביטול תורה, פשוטו כמשמעו, ולא הבינו כלל את הערך הטמון בכל הנושא. גם אני בעצמי חששתי שמחירן של שעות הלימוד שהמתנדבים מפסידים הנו רב, ואולי אפילו רב מהשכר. אולם היום, אני יכול לומר בבטחה שאין שום פרופורציה בין אותן שעות לימוד לבין הרווח העצום שהמתנדב מרוויח כאשר הוא משקיע את השעות הללו בעשיית חסד.
שיהיה ברור, אני חושב כי לימוד תורה הנו ערך מרכזי שיש להשקיע בו בישיבה, לכך היא נועדה. הלימוד חשוב לי ביותר, והדברים אינם נכתבים מתוך זלזול כלשהו בלימוד, אלא להפך, מתוך הכרת ערכו וחשיבותו. אך יש לדעת כי מטרה נוספת של הישיבה היא עיצוב אישיות של בן תורה, של יראת שמיים, של עבודת ה' בכל כוחותיו של האדם, ועל מנת לעשות זאת יש להשקיע גם בדברים שאינם לימוד תורה במובן הקלאסי של המילה.
על כל פנים, אף על פי שהיחס לערכה של ההתנדבות השתפר לאין ערוך,[5]נראה לי כי ניתן לעשות צעד נוסף בעניין זה. חבר'ה שמתנדבים לא צריכים להרגיש שאלו שעות של ביטול תורה, ושהם נחותים מחבריהם שישבו ולמדו באותן שעות, מדובר בשני תחומים חשובים - לימוד תורה ועשיית חסד - ואין להעמידם בעימות אחד עם השני. ראוי לציין כי ב'טיש' שערך הרב עמיטל לשיעור ב' לאחרונה, הוא הדגיש כי הוא עצמו חשש בראשית השנה לכל עניין ההתנדבות, אולם, יחסו השתנה, בעיקר בעקבות 'פידבקים' חזקים מהמקומות שבהם מתנדבים חבר'ה מהישיבה, וכן בעקבות איסוף מידע על עניין ההתנדבות, וכעת הוא תומך בגלוי בקיום המסגרת, והוא רואה בכך עניין בעל חשיבות רבה.
למרות כל בליל המילים שנכתב לעיל, אני חש כי לא הצלחתי ליצוק לתוך המילים את מלוא התחושה של חשיבות ההתנדבות, ואת השינוי המבורך שיכול להתרחש בעקבות התנדבות קבועה, אך ישמע חכם ויוסיף לקח. אם דבריי הועילו ולו במעט, והיה זה שכרי.
[1] ניתן לעיין במאמרו של נדב וילנר בדף קשר 902, שנכתב לאחר שבת ברטורנו.
[2] מדובר כעת על כמות של 25 מתנדבים לערך. בתחילה התנדבו בעיקר שיעורים ב' ו-ה', במשך השנה נוספו גם תלמידי שיעור א'. ההתנדבות מתבצעת בימי ראשון (שיעור א') ובימי חמישי (שיעורים ב' ו- ה'). באופן עקרוני מדובר במסגרת של אחת לשבועיים, כאשר היציאה מהישיבה היא בערך בשעה שתיים והחזרה בשש וחצי. (יש שמתנדבים יותר, כותב הטורים כשלעצמו מתנדב פעם בשבוע).
[3] הילדים גם ישנים בשלוה, אולם לי אישית (ולרוב המתנדבים מהישיבה) לא הזדמן להתנדב במסגרת זו.
[4] המעונין בפירוט מוזמן לפנות אלי.
[5] חלק ניכר מזה בעקבות העובדה שגם תלמידים רציניים ולמדנים בכל קנה מידה לוקחים בזה חלק, וחלק משמעותי, וכן בעקבות העובדה שהפרוייקט מקבל את תמיכתה הגלויה של הישיבה.
|
|
