שריפת חמץ ביום טוב / רונן כץ

"אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב - כופה עליו את הכלי" (ו.).

לדעת רוב הראשונים, הגמרא עוסקת כאן בחמץ שביטלו. אין איסור מן התורה להשהות חמץ זה בביתו בפסח, וחכמים אסרו לטלטלו משום מוקצה. אילו היה מדובר בחמץ שלא ביטלו, האדם המשהה אותו בביתו היה עובר על בל ייראה ובל יימצא מדאורייתא.[1]לכן, יש לשרוף את החמץ, אף על פי שהדבר כרוך בעשיית מלאכה ביום טוב.
המהר"ם חלאוה חלק על אותם ראשונים:

"ולא מחוור לי כלל, דאפילו לא ביטלו נמי דמצוה לשורפו - אין שורפין אותו ביום טוב" (שם ד"ה אמר רב יהודה).

לדעת המהר"ם חלאוה אסור לשרוף חמץ ביום טוב. יש לבחון קביעה זו. לכאורה ניתן להעלות את האפשרות, ששריפת החמץ ביום טוב תהיה מותרת מדין אוכל נפש. לשם כך יש לומר, שהאדם מקבל הנאה מסוימת משריפת החמץ. כך אמנם מציעים התוספות:

"דכשישרף ויעשה גחלים - הנאתו מותר" (תוספות ה. ד"ה כל מלאכה).

לפי דברי התוספות, מותר ליהנות מחמץ בפסח לאחר שנשרף ונעשה גחלים. כידוע, איסורי ההנאה בתורה מתחלקים לשני סוגים - הנשרפים והנקברים. הגמרא במסכת תמורה מבארת, שדינו של האפר הנוצר משריפת איסור ההנאה יהיה תלוי בשאלה האם הוא שייך לנשרפים או לנקברים:

"דנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר" (תמורה לד.).

התוספות שם (לג: ד"ה הנשרפין) מבארים את טעם החילוק. איסורי הנאה השייכים לנשרפים, מצוותם וייעודם הוא לשריפה. לאחר שהתקיים ייעוד זה, פוקע איסור ההנאה, כדין דבר שנעשתה מצוותו. לעומת זאת, אין מצווה לשרוף את הנקברים. לכן, שריפתם היא חסרת משמעות הלכתית, והם עומדים באיסורם אף לאחר שהפכו לאפר.
האם חמץ בפסח שייך לנשרפים או לנקברים? לכאורה הדבר יהיה תלוי במחלוקת תנאים:

"רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (כא.).

לדעת רבי יהודה, מצוותו של החמץ היא בשריפה. מסתבר אם כן שלאחר שהתקיימה מצווה זו - מותר האפר בהנאה. חכמים סוברים שאין מצווה מיוחדת בשריפת החמץ, ולכן גם לאחר שהוא נשרף - אפרו עדיין אסור.
תלות זו במחלוקת התנאים איננה הכרחית. גם חכמים יכולים להודות שאפר החמץ מותר בהנאה. היתרו של האפר לדעת החכמים יהיה תלוי בשאלה האם יש קיום של מצוות 'תשביתו' בשריפת החמץ.
בהבנת אופי מצוות 'תשביתו' קיימות שתי הבנות. ניתן להבין שאין כלל קיום חיובי בהשבתת החמץ. מצוות 'תשביתו' קובעת שצריך להיכנס לפסח כאשר אין חמץ בידו, אך מעשה שריפת החמץ איננו קיום של מצווה זו. לפי הבנה זו נכונים דברינו לעיל, שאפר החמץ יהיה אסור בהנאה. לחילופין, ייתכן שיש קיום חיובי המצוות 'תשביתו'. כל דרך שבה אדם מבער את החמץ מן העולם - מהווה קיום של מצווה זו. לפי הבנה זו, ייתכן שאפר החמץ יהיה מותר, כיוון שנעשתה מצוותו. שתי הבנות אלה למצוות 'תשביתו' עולות בדברי המנחת חינוך (מצווה ט).
לדעת רבי יהודה מצוות החמץ היא בשריפה דווקא, ולשיטתו מסתבר שאפר החמץ מותר. אך גם קביעה זו איננה הכרחית. ייתכן שיש הבדל בין חמץ לאיסורי הנאה אחרים. בעוד שבשאר איסורי ההנאה השריפה היא קיום מצווה ותו לא, בחמץ השריפה היא אמצעי לקראת המטרה של ביעור וכילוי החמץ מן העולם. לפי הבנה זו ייתכן שגם לאחר השריפה, אפר החמץ עדיין יהיה אסור בהנאה. לא מצאנו מי שיאמר זאת בנוגע לחמץ, אך שיטה דומה לזו קיימת באחרונים ביחס לעבודה זרה האסורה בהנאה (עיין שולחן ערוך יו"ד קמ"ב, ו ובנו"כ).
אם אמנם אפר החמץ מותר בהנאה, יהיה מותר, לכאורה, לשרוף את החמץ ביום טוב מדין אוכל נפש. אולם, התוספות דוחים מסקנה זו:

"כיון שמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו, אף על גב שיהא לו הנאה ממנו אחר כך - אסור" (תוספות ה. ד"ה כל מלאכה).

פשט דברי התוספות הוא שמלאכת אוכל נפש מותרת רק אם ההנאה מגיעה מייד עם ביצוע המלאכה. כך אמנם הבין ה'אבני מילואים' בתשובותיו (סי' ב). אך מסתבר שיש להסביר את שיטת התוספות בצורה שונה. כאשר אדם שורף את החמץ, עיקר מגמתו היא קיום מצוות הקב"ה. העובדה שהוא יקבל מכך הנאה היא תוצאה נלווית. לכן, לא ניתן להתיר את שריפת החמץ מדין אוכל נפש, שהרי ההנאה איננה הייעוד המרכזי של השריפה. סברה זו עולה בדברי הנודע ביהודה (או"ח סי' כ"ט).[2]
לסיום, עסקנו כאן בשאלה האם ניתן להתיר שריפת חמץ ביום טוב מדין אוכל נפש, מחמת ההנאה הכרוכה בה. גם אם נכריע שאין לכך היתר, עדיין יש לברר האם עצם קיום מצוות ההשבתה נחשב לצורך המספיק כדי להתיר את השריפה.[3]גם בשאלה זו עסקו הראשונים, ולצערנו קצרה היריעה כאן מלדון בדבריהם (עיין תוספות ה: ד"ה לא אמרינן ומהר"ם חלאוה הנ"ל).

[‎1] ^{ניתן לחלוק על קביעה זו ולומר שאין הוא עובר על חמץ זה כיוון שאינו רוצה בקיומו. וכבר הזכרנו סברה זו כאן לפני מספר שבועות.}
[‎2] ^{ניתן להציע וריאציות שונות לסברה זו, ואין כאן המקום להרחיב בכך.}
[‎3] ^{היתר זה מבוסס על העיקרון "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך". בנוסף לכך יש לברר האם ניתן להתיר את השריפה על סמך הכלל "עשה דוחה לא תעשה" (עיין רבנו חננאל ה:).}