נאמנות פסולי עדות על בדיקת חמץ / רונן כץ

"הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים, אפילו עבדים, אפילו קטנים" (פסחים ד.).

על פי ברייתא זו, גם פסולי עדות נאמנים לומר שבדקו וביערו את החמץ. הגמרא מבארת את טעמו של דין זה:

"מאי טעמא מהימני? ... כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן" (שם ד:).

מהתורה די בכך שאדם יבטל את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל ייראה ובבל יימצא[‎1]. הצורך לבדוק ולבער את החמץ נובע מתקנה דרבנן. כיוון שכן, יש בכוחם של חכמים לתקן שגם פסולי עדות, כגון נשים ועבדים, יהיו נאמנים על הבדיקה.

מדברים אלה של הגמרא משתמע, שאילו בדיקת החמץ הייתה מדאורייתא, לא היינו מקבלים את עדותם של פסולי עדות על הבדיקה. אולם, נראה שקביעה זו איננה פשוטה. נאמנותו של עד אחד על בדיקת חמץ היא מקרה פרטי של הכלל הקובע ש'עד אחד נאמן באיסורים'. מכאן שיש לברר: האם ניתן לקבל את עדותם של פסולי עדות באיסורים?

התשובה לשאלה זו תהיה תלויה בהבנת אופי נאמנותו של עד אחר באיסורים. ניתן להבין שדבריו מתקבלים מדין עדות. ההבדל היחיד בין עדות זו לעדות רגילה הוא בכך שבאיסורים אין צורך בשני עדים, וניתן להסתפק בעד אחד. אך מעבר לכך, כל דיני עדות יחולו על אותו עד. לפי הבנה זו, יהיה צורך בעד כשר דווקא. לחילופין ניתן לומר, שעד אחד באיסורים איננו נאמן מדין עדות, אלא יש לו מקור נאמנות נפרד[‎2]. לפי הבנה זו, מסתבר שנוכל לקבל גם את דבריהם של עדים פסולים.

שתי הגישות האלה באו לידי ביטוי במחלוקת אחרונים. ה'קצות' וה'נתיבות' נחלקו בשאלה האם ניתן להזים עד אחד באיסורים. ה'קצות' (סי' ל"ח ס"ק ד) סבר שניתן להזים עד המעיד על איסורים, כגון בעדות על יין שנתנסך. ה'נתיבות' (שם ס"ק ב) חלק עליו, וטען שהמושג של הזמה כלל לא שייך כשמדובר באיסורים. בפשטות יש להסביר, שלדעת ה'קצות' נאמנות עד אחד באיסורים היא מדין עדות, ולכן ניתן להזימו, ואילו ה'נתיבות' סבר שיש כאן ערוץ נפרד של נאמנות, ולא ניתן להחיל עליו דיני עדות, כגון הזמה.

כפי שראינו, מפשט הגמרא אצלנו משתמע שפסולי עדות אינם נאמנים לאיסורים. ואמנם, המאירי בסוגייתנו (ד"ה ולפי דרכך) מביא דעה המדייקת כך מדברי הגמרא. אולם, רוב הראשונים סברו שנשים ועבדים כשרים לעדות באיסורים. ולשיטתם ניתן לומר, שהתקנה דרבנן נדרשת רק כדי להכשיר את עדותו של הקטן, שהוא בודאי פסול מהתורה אפילו באיסורים (וכ"כ רבנו דוד, ד"ה הימנוהו רבנן).

ראשונים אחרים העלו גורם נוסף המערער על נאמנות האישה בבדיקת חמץ. מקור הדברים בירושלמי על אתר:

"...מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא" (פ"א ה"א)[‎3].

יש ראשונים שהבינו, שהתקנה המוזכרת בגמרא נצרכה כדי להתגבר על הבעיה שמעלה הירושלמי, כלומר - החשש שנשים הן עצלניות ואינן בודקות כראוי (וכ"כ התוספות ד"ה הימנוהו רבנן). אך עדיין יש להבין כיצד משפיע גורם זה על נאמנותן של הנשים.

בפשטות נראה, שהבעיה שהירושלמי מצביע עליה איננה בעיה של נאמנות. אפילו אם נסבור שנשים נאמנות מדאורייתא, ונקבל את טענתן שבדקו את החמץ - עדיין יש לחשוש שהבדיקה אשר נערכה על ידם לא התבצעה כראוי, כיוון שהדבר כרוך בטרחה ומאמץ מרובה. לפי הבנה זו, הבעיה קיימת רק כאשר הנשים מעידות על עצמן שהן בדקו את החמץ. אם יעידו על אדם אחר שבדק, לא תהיה כל בעיה לקבל את דבריהם.

אולם, ייתכן שעצלנות זו תפגע בנאמנותן של הנשים אפילו כאשר הן מעידות על אחרים. כדי להבין זאת, יש להקדים הקדמה קצרה. הראשונים במסכת יבמות (פח.) נחלקו לגבי נאמנותו של עד אחד. הרשב"א וראשונים נוספים מחכמי ספרד סוברים, שעד אחד נאמן באיסורים אפילו כשהוחזק האיסור - 'אתחזק איסורא'. התוספות חולקים, ולדעתם במקום שהוחזק האיסור אין עד אחד נאמן. ניתן להאמין לאדם כנגד 'אתחזק איסורא' רק בדבר שהוא בידו. כך למשל, אדם יהיה נאמן על הפרשת תרומות ומעשרות, כיוון שבידו להפריש.

בסוגייתנו מדובר על בית שהוא בחזקת שלא נבדק. נאמנותו של אדם על בדיקת החמץ מבוססת, לשיטת התוספות, על העובדה שיש בידו לבדוק. ניתן אם כן להבין, שעצלנותן של הנשים גורמת לנו להחשיב את הבדיקה כדבר שאיננו בידן. כיוון שכך, הן אינן נאמנות כלל על בדיקת חמץ, אפילו כאשר הן מעידות על אחרים (וכך משתמע קצת בתוספות ד"ה הימנוהו, בסופו).

לפי מה שראינו עד כה, ייתכן שעדותן של נשים על אחרים שבדקו טובה יותר מעדות על עצמן, מחמת החשש לעצלנות. אולם, לדעת הראב"ד, עדות של נשים על עצמן היא דווקא העדות העדיפה. וכך הוא מנמק את שיטתו:

"וטעמא דמילתא, דהכל חברים אצל המצְוֹת, מכיון שהם עוסקים בהם" (השגות הראב"ד א: בדפי הרי"ף).

לדעת הראב"ד, ניתן לסמוך על אישה הטוענת שבדקה את החמץ, אפילו אם באופן עקרוני נשים אינן נאמנות על איסורים. אנו מקבלים את דבריה, אך לא על סמך נאמנותה, אלא על פי חזקה הקובעת ש'הכל חברים אצל מצות'. אם אדם אומר שקיים מצוה כלשהי, מותר להניח שהוא אכן דקדק בה וקיים אותה בשלמות, מתוך הכרת המציאות והערכה סבירה, שישראל כולם - ואפילו נשים - מקפידים על קיום המצוות. ולדעת הראב"ד, התקנה המוזכרת בגמרא נדרשת רק כדי להאמין לנשים כאשר הן מעידות על אחרים שבדקו.

[‎1] ^{בעניין ביטול החמץ נעסוק בנפרד באחד השבועות הבאים.}

[‎2] ^{עיין רש"י ותוספות גיטין ב:, ואכמ"ל.}

[‎3] ^{שמעתי מהרב י"צ רימון, שבמציאות של ימינו קביעה זו של הירושלמי איננה מדויקת. כמו כן עיין במאירי (ד"ה ובתלמוד המערב) המציע פשט מחודש בדברי הירושלמי, ולפי דבריו בדיקתן של הנשים היא דווקא הבדיקה הטובה יותר.}