|
במאמרו, זוקף נעם לזכותו את היותו קרוב מבחינה כרונולוגית ללימודים בתיכון, ולכן הוא יכול להציג את בעיית לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות בצורה אותנטית יותר. לדעתו מוקד הבעיה טמון בכך שלא מועבר המסר שלימוד הגמרא מבחינה ערכית הינו מעל למקצועות האחרים, ומעלת העיסוק בתורה לא מוסברת היטב לתלמידים. והפתרון - "לגרום לתלמידים להבין את ההבדל שבין לימוד תורה ללימוד שאר המקצועות".
לדעתי, ניתוח זה רחוק משיקוף אותנטי של המציאות, על אף היותו כתוב מתוך קירבה לגיל התיכון. הוא מתאים אולי להסתכלות מנקודת המבט של תלמיד ישיבת הסדר, אך אינו עונה לבעייתו של תלמיד ישיבה תיכונית.
עצם הבעיה שאותה מעלה נעם שתלמידים אינם רוצים כלל ללמוד נכונה במידה מסוימת; אך דווקא בשל כך אני פחות מבין מדוע הסברת חשיבות הלימוד לתלמידים, תפתור את הבעיה. קיימת כאן בעיה מהותית יותר, והיא שאין כלל רצון ללימוד כל נושא שהוא "לשמה"[1], ולכן לא ברור לי כיצד העברת מסר תאורטי של חשיבות הלימוד תוכל לפתור בעיה כל כך שורשית.
מעבר לכך, הפנמת חשיבותו של לימוד התורה, לא יכולה להעשות טרם למד האדם תורה באופן רציני ואינטנסיבי. בלתי אפשרי להסביר לתלמידים את חשיבות ערכו של תלמוד תורה ואת ההשפעה הקיומית העצומה שיהיה ללימוד בם, לפני שחוו זאת בצורה משמעותית. כל אחד מתלמידי הישיבה יכול להעיד שלאחר תקופה ממושכת של לימוד בישיבה הוא מבין את משמעות לימוד התורה באופן ברור הרבה יותר מכל הסבר שהיו מסבירים לו קודם לכן. ההכרה יכולה לנבוע רק מתוך המפגש עם עולם לימוד התורה, בדיוק כפי שננסה להסביר את החוויה העצומה שיש בקפוארה לאיש נורמלי.
עקרון זה נכון באופן כללי, ובפרט נכון לאור המצב שתאר נעם בו ישנו רפיון כללי בלימוד. השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לגרום לתלמידים לעשות את הקפיצה הגדולה לתוך עולם הלימוד, לפני שעוד יש להם הכלים להבין את משמעותו וחשיבותו של תלמוד התורה.
נראה לי, שההסבר (לפחות בחלקו) לכך שבעיית לימוד הגמרא עלתה על הפרק רק בשנים האחרונות, הוא שבדורנו התחזקה מאוד ההרגשה של עצמאיות מחשבתית ושל חוסר אמון במסורת. לתלמיד קשה הרבה יותר להתחבר למשהו 'רק' בגלל שכך חושבים רבותיו, או כי זהו ערך מרכזי בעם ישראל לדורותיו. אנו מושפעים מהעולם המערבי בו האדם המכריע נמצא במרכזו, וקבלת סמכות ממקור חיצוני נתפסת ככפיה[2].
לדעתי מצב זה הינו בעייתי מאוד, אך אין זה רלוונטי, וזהו מצב נתון שעמו יש להתמודד. אינני חושב שיש בידי הפתרונות למצב זה, אך הכיוון הכללי צריך להיות, לדעתי, דווקא בפתרון שציין נעם בראשית דבריו ודחה: לנסות לחבר את הגמרא לעולמם של התלמידים. זהו חיבור ראשוני הכרחי. כך יוכלו התלמידים לקפוץ לתוך עולם התורה, ולהתקדם בשחיה איטית לעבר המים העמוקים, עד שלבסוף יוכלו להגיע אף להכרה עליה דיבר נעם[3].
[1] בעיה זו היא חלק מבעיה רחבה יותר של זלזול בעיסוק ברוחניות בכלל, עיין במאמרו של הרא"ל 'התורה והחיים', 'דף קשר' 820.
[2] לא במקרה הפילוסוף שנחשב לפותח עידן הפילוסופיה המודרנית הוא דיקארט, שזלזל בכל קבלת אמת ממסורת והחשיב רק את הכרתו האישית של האדם.
[3] עיין במאמרו של הרב שג"ר, 'מתודה ומטיווציה בלימוד הגמרא', 'מים מדליו', תשנ"ה.
|
|
