שבת פרשת בחֻקתי כ"ב באייר ה'תשס"ג, גליון מספר ‎914

למה אני בכלל לומד פה? למה את הדברים האלה? פעמים רבות שאלנו את עצמנו את השאלות הללו, ופעמים רבות קבלנו תשובות מבחוץ או אפילו ענינו לעצמנו. אך דומה כי איננו מרבים להעמיד את התשובות למבחן המציאות. בלשון אחרת: מתי בפעם האחרונה שאלנו את עצמנו אם אנחנו אוהבים את הקב"ה ואת תורתו יותר מאשר לפני יום, שבוע או חודש?

המדרש הראשון על פרשת בחוקותי הוא המדרש המפורסם על דברי דוד המלך:

"חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט, נט) - אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".

ה"שפת אמת" מבאר את הדברים לעומקם:

"כי בכל דבר וכל מקום יש חיות הש"י... ומה שאדם נקרא 'מהלך', להיות מושך חיותו ית' בכל דבר וכל מקום כנ"ל ע"י המחשבה קודם כל דבר עי"ז יוכל למצוא נקודה אמיתית שבכל דבר. 'עדותיך' הוא הבירור שצריך להיות האדם עד לברר ולהעיד כי הכל מהש"י כנ"ל... והרצון מאדם הוא הביטול באמת כל השכל וכל הדעת אל רצון הש"י".

מחד, חובת האדם היא להשתמש בשכלו כדי לברר דברים לעומקם. לנתח תהליכים נפשיים שהוא חווה, סוגיות שהוא לומד, אנשים שהוא פוגש ולמצוא בכל דבר את הקשר הפנימי לקב"ה. לראות כיצד בכל דבר שהוא עושה ולומד השי"ת מתגלה אליו. מאידך, עליו לבטל את שכלו ודעתו לגמרי אל רצון ה', כלומר, לא לנתח ולחשוב, אלא לעשות רצונו כרצון קונו - וזה כל האדם. הכיצד?! הרי הפרדוקס זועק: החושב והמעמיק הוא בעל תודעה עצמית ותובנה אישית יוצרת, וכיצד יבטל את שכלו ודעתו?! על כך משיב שם ה"שפת אמת":

"הגם כי מתחילה בא ע"י החשבון והסתכלות השכל, וזה שכתוב: 'חשבתי דרכי', עכ"ז, המבוקש צריך להיות להתדבק עי"ז ברצון עליון לבטל השכל אליו. רק שגם זה בא ע"י הדעת והחשבון כנ"ל, וזה שכתוב: 'בחקותי' - שתהיו עמלים בתורה שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג, רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי, ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה...".

הלימוד אינו מירוץ אחר ידע, "לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול" (נפש החיים ש"ד, פ"ג). השכל הוא כלי, והוא כלי בעל מגבלות, שנועד רק להתחיל את התהליך שבו האדם מדבק בבוראו. חווית הדבקות היא היעד, וככל שהאדם לומד יותר הוא מבין יותר את מגבלות שכלו, את גודלו ואין סופיותו של רצון ה', וממילא גדל אצלו הרצון "לבא למה שאינו משיג". מאמר טוב, סוגיה טובה, ספר טוב או חוויה עמוקה נמדדים במידה שבה קרבו אותנו לקב"ה, וסייעו לנו בתהליך ביטול השכל והגדלת הרצון לחיות ולממש בעולמנו שלנו את רצון ה'. יה"ר שנזכה להשתמש בשכלנו במלא הכוחות שחנן אותנו ה', כדי להתקרב ולהדבק בו יתברך, עד שנגיע לתחושה הנפלאה של "והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות".

בגליון השבוע: