|
|
||
שבת פרשת שמיני - החֹדש כ"ה באדר ב' ה'תשס"ג, גליון מספר 906 א' אורבך, בספרו המונומונטלי 'סבא שלי היה רב', בערך "קדוש השם", כותב: "הרצון ובעיקר ההצלחה של אדם דתי להראות לכולם שהוא בסדר. כלומר: כל הדתים הם בסדר. דתי שקם לזקנה באוטובוס גדוש חילונים, עושה ממש 'קדוששם'. גם חיילים משלנו ביחידות הקרביות זה 'קדוששם'. אם הדתי לא קם לזקנה זה לא בסדר, אם הוא בנוסף לזה עוד מניח את הרגל על המושב שלפניו זה כבר ממש חילול השם".
כל חייל שסגר 21 ימים מטורפים של 3-6, ונכנס עייף לאוטובוס מכיר את התחושה המדוברת. אך אם נתעלם מנימת הציניות הקלה שבדבריו, המציצה מבין השיטין וחורצת לשון לעומת צבורנו, נוכל לשאול את עצמנו שאלה חשובה. האם קידוש ה' זה להראות לכולם ש"כל הדתים הם בסדר"? "ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דבר ה' לאמר: בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן" (שם, ג). ומסביר שם ר' נפתלי הרץ ויזל ב"באור": "כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, למען דעת כי ה' קדוש ומרום על מחשבת בני האדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם, וה' נוהג להפך".
במילים אחרות, קרוב יותר הוא מחייב יותר (ניסוחה של נחמה ליבוביץ' מוצלח יותר משלי, אבל גם ארוך יותר). קרוב יותר לקב"ה אין משמעו שהקב"ה מוותר או מוכן שנסטה לכוונים אישים יותר; כלפי לייא, רצונו שנעשה רצוננו כרצונו, ושבכל עת נזכר כי הקִרבה לקב"ה היא תפקיד מחייב. זו, לדעתי, גם עומק דעתו של ר' ישמעאל במדרש ש"שתויי יין נכנסו למקדש" - גם אם לא היו עושים "טעות" בעבודת המקדש, הרי שבכל אופן הם הקלו ראש בתפקידם המחייב. "וברוך הוא דיין אמת שופט צדק, אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דבריו תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד, לאמור: הן בקדושיו לא נשא פנים, ואיך נעמוד אנחנו?!".
נדב וילנר ושלום בירנבאום
ברכות גם לדודים הרב משה ועודד לרב עוזי, בהכנס בנו אריה בעול המצוות 
בגליון השבוע: |
||
