"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"?

מי שנכח בסעודת ליל שבת בפרשת ויקרא, בוודאי שם לב לכך שלצד שירי השבת "הרגילים" נוספו כמה שירים שבדרך כלל קשה למצא אותם בסעודות השבת בישיבה - "נגילה הללויה", "חביבי", "אשורר שירה". סביר להניח שהקוראים שלא נכחו באותה סעודה מופתעים כאשר הם מגלים עובדה זו (מילא אם זה היה כתוב ב"קשר של קימא"...), והם מנסים להבין האם ישנה אופנה חדשה בישיבה של שלוב שירים מסורתיים מבית היוצר של יהדות ספרד. אך אם נצרף לכך את העובדה ששבת פרשת ויקרא היתה גם שבת זכור, הרי שהדבר מובן מאליו.

מה פה מובן מאליו??? למה הזיקה בין אווירת שמחה מופרזת, טשטוש גבולות ופריצת מסגרות לבין שירי שבת ספרדיים היא זיקה כל כך מובנת ומתקבלת? מה זה אומר על היחס שלנו למורשת יהדות ספרד ועדות המזרח ומה זה אומר על מידת ההערכה שלנו לאנשים שבשבילם מורשת זו אינה רק חלק ממסיבה היתולית אלא חלק משלחן שבת, מאורח חיים של יהודי מאמין?

הציונות הדתית, שבעבר ניסתה לחבר בין הציונות החילונית לעולם הדתי, וכיום מנסה לחבר בין התרבות הישראלית לרוח ישראל סבא, מתקשה באופן בלתי מובן לחבר באופן רציני ומעמיק בין החיים שלנו היום ליצירה המסורתית של יהדות ספרד.

לא כאן המקום להאריך בדברים על בעיה כואבת זו ועל השלכותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות[*], אך לא ניתן להתעלם מהדברים לגמרי, גם אם הם קשים ולא ממש נוח להתמודד איתם. אין בכוחנו כעת לתקן את כל החטאים הגדולים, אך מחובתנו להתחיל ולתקן את הדברים בבית שלנו, בנפש שלנו.

יונתן צווכר

[*] ^{לפני כמה חודשים התפרסם מאמר מרתק של ד"ר עליזה לביא השופך אור על נושא כאוב זה. לצערי, לא הצלחתי לאתר את מקורו של המאמר.}