מפיהם ולא מפי כתבם / רונן כץ

הגמרא (כ.) מביאה ברייתא, ובעקבותיה מחלוקת אמוראים:

"תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה, אפילו לאחר כמה שנים.
אמר רב הונא: והוא שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו".

רש"י מפרש, שהברייתא איננה עוסקת בשטר רגיל, אלא בעד שכתב לעצמו את עדותו לזכרון דברים, ולאחר כמה שנים הוא רוצה לבוא ולהעיד. הברייתא קובעת שהדבר אפשרי, אך האמוראים מגבילים זאת: רב הונא מאפשר לו להעיד רק אם הוא זוכר את עיקר העדות, והשטר רק מרענן את זכרונו בפרטיה; ולדעת רבי יוחנן ניתן להעיד אף אם הוא כלל לא זכר את העדות, כיוון שעל כל פנים לאחר שראה את הכתב נזכר בה מעצמו, והשטר רק סייע לעורר את זכרונו.

מחלוקת האמוראים היא ביחס לרמת הזכירה הנדרשת מהאדם מצד עצמו, אך אפילו רבי יוחנן המיקל דורש שייזכר בעדות לאחר שיראה את הכתב. אם העד עדיין לא זוכר את עדותו אף לאחר שהתבונן בכתוב - מוסכם על כולם שאינו יכול להעיד. מקורו של דין זה נמצא בגמרא ביבמות. הגמרא שם מבארת שאין להפקיד שטר קידושין בידי העדים החתומים עליו, מחשש שיעידו על פי השטר אף שאינם זוכרים את העדות מעצמם (ואפילו לאחר שהתבוננו בשטר לא נזכרו):

"...אי דזכירי - ליתי ליסהוד (=ואין צורך בעדות השטר), ואי לא - זימנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר: 'מפיהם' (='על פי שנים עדים' - רש"י) ולא מפי כתבם" (יבמות לא:).

העדות חייבת לבוא מהעדים עצמם, ואינה יכולה להתבסס על מקור מידע כתוב, על פי הדרשה 'מפיהם - ולא מפי כתבם'.

דרשה זו מהווה מקור לדין נוסף, אשר איננו נוגע למקור המידע של העד אלא לעצם מעשה ההגדה. הגמרא בגיטין (עא.) קובעת שאילם פטור מדין שבועת העדות, כלומר - הוא איננו ראוי להעיד. אביי שם מבאר, שישנה דרישה שהעדות תהיה בדיבור דווקא, ואילם שאיננו יכול לדבר - מופקע מלהיות עד:

"דתניא: 'אם לא יגיד' - פרט לאילם שאינו יכול להגיד. אמאי? ... אמר ליה אביי: ... עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר: 'מפיהם' - ולא מפי כתבם".

לדעת רש"י, כל אדם מנוע מלהעיד על ידי כתב, אף אם הוא איננו אילם והוא מסוגל לדבר. וכך הוא כותב בפירושו על התורה, על פי המדרש:

"על פי שני עדים - ולא שיכתבו עדותם באִגרת וישלחו לב"ד" (דברים י"ט, טו).

ר"ת חלק על רש"י. לדעתו, הדרישה שמעשה ההגדה יתבצע על ידי דיבור איננה מעכבת, ואף אם העיד בכתב - עדותו כשרה. רק אילם, אשר כלל איננו מסוגל לדבר, מופקע מעדות, על פי העיקרון "כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו". דבריו של ר"ת הובאו בתוספות במספר מקומות בווריאציות שונות (ע' למשל תוס' יבמות לא: ד"ה דחזו מכתבא, אשר עליו מבוססים דברינו כאן).

בביאור שיטת רש"י, שמעשה הגדת העדות חייב להיות דווקא בדיבור, ניתן ללכת בשני כיוונים:

א. כתב איננו נחשב למעשה הגדה.

ב. ישנה דרישה שהעד יעיד בפני בית דין, ולכן איננו יכול לשלוח את עדותו באיגרת לבית דין, אלא עליו לעמוד ולומר את דברו מולם באופן ישיר[‎1].

הנפקא-מינה בין שתי ההבנות תהיה באדם הכותב את עדותו בבית הדין, בפני הדיינים. מקובל בשם ר' חיים, שבמקרה כזה העדות כשרה, ואין בעיה של 'מפיהם ולא מפי כתבם'. ר' חיים כנראה הבין כאפשרות השנייה, שהדרישה היא למגע ישיר בין העד לבין בית הדין, דרישה המתקיימת במקרה זה.

לעומת זאת, בתוספות הרי"ד מבואר שאיננו סובר כר' חיים:

"ומיהו אינו יכול העד כשיבֹא לב"ד לכתוב עדותו ולהעיד על ידי כתב אלא בפיו, דבעינן 'מפיהם ולא מפי כתבם'" (גיטין עא.).

הרי"ד סובר כנראה כאפשרות הראשונה, שכתב איננו נחשב כלל למעשה הגדת עדות, ויש צורך בדיבור פיו דווקא, אפילו בפני בית הדין. אמנם ניתן להציע, שגם הרי"ד יסכים שדין 'מפיהם ולא מפי כתבם' הוא דרישה לעדות ישירה של העד בפני בית דין. אולם לדעתו, גם כתיבה בפני הדיינים איננה נחשבת 'בפני בית דין', ורק דיבור בעל פה בפניהם נחשב למגע ישיר בין העד לבית הדין.

עסקנו כאן בשני דינים נפרדים של 'מפיהם ולא מפי כתבם':

א. פסול עדות המבוססת על מקור מידע כתוב.

ב. פסול במעשה הגדה על ידי כתב.

נראה לענ"ד, שניתן להציע הסבר המקשר בין שני הדינים. שורשם של שני הדינים הוא בכך שכתב איננו יכול להֵחשב כעדות[‎2]. אילו היינו מכירים בכתב כעדות, היו לכך שתי השלכות: ראשית - היינו מקבלים מעשה הגדה המתבצע על ידי כתיבה. אך בנוסף לכך, היינו יכולים לקבל עדות המבוססת על כתב ידו של העד. שכן, אף על פי שעדות זו הפסיקה להתקיים בזכרונו של העד, עדיין יש לה קיום בכתב ידו, והיא מעולם לא פסקה מלהתקיים לגמרי. במובן זה ניתן היה לומר שהעד מעולם לא שכח את עדותו - הוא זוכר אותה מתוך הכתב.

לאחר שחידשנו שכתב איננו נחשב לעדות, נובעים מכאן ממילא שני הדינים הנ"ל: אי אפשר להעיד על ידי כתב, שכן אין זה נחשב למעשה הגדה; ובנוסף לכך, כתב ידו של העד איננו חשוב כאילו הוא זוכר את העדות, וכשהוא מעיד מתוך הכתב הוא נחשב כמעיד מתוך מקור מידע חיצוני ולא על סמך ידיעתו, ועדות כזו כמובן איננה יכולה להתקבל[‎3].

[‎1] ^{רש"י על התורה מביא בצמוד דרשה נוספת, על פיה העד חייב להעיד באופן ישיר באוזני בית הדין, ולא על ידי מתורגמן. סמיכות זו יכולה אולי ללמד, שגם דין 'מפיהם ולא מפי כתבם' יסודו בדרישה למגע ישיר בין העד לדיינים.}

[‎2] ^{קביעה זו היא שלא כדעת ר' חיים הנ"ל, הממקד את הדרישה ביחס שבין העד לבית הדין.}

[‎3] ^{בדומה לפסול של עד מפי עד. ואכן הרמב"ם (הל' עדות פ"ח ה"ה) משווה בין עדות מתוך הכתב לעדות מפי עד אחר.}