טמטום הלב, בני"שים וגמילה מסמים / נדב וילנר

מעין פתיחה

"מצד שהיא עבירה"

"טמטום הלב " מהו?

טמטום הלב המתגבר

בנימה אישית

טמטום הלב, בני"שים וגמילה מסמים / נדב וילנר

מעין פתיחה

בשבת זכינו כמה חבר'ה ואנכי להתארח ב"רטורנו"[1]. בשבילי יותר מהכל זו היתה חוויה רוחנית של לימוד והפנמה, הרבה מעבר למפגש עם עולם שבני"שים בכלל לא מכירים. קשה להאמין איך דוקא במקום יפהפה כל-כך, עתיר מדשאות שבמרכזן בנין עתיק יומין, נפגשים בעוצמה אדירה סבל ויסורים, רגשות אשמה וחרטה, תשובה ומעל לכל אמונה. אמונה באדם וביכולתו לשוב ולתקן דרכיו, ואמונה בקב"ה שלא עוזב חסדו מברואיו, וגם משאול תחתיות קורא להם לשוב אליו. ובעצם, זה היינו הך. "עד יומו האחרון תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו" (מן התפילה).

שמעתי שם סיפורים על ילדים שראו חברים שלהם מתים ברחובות ממנת יתר, ולא התרגשו. מבוגרים שהיו נשואים 10 שנים ומעולם לא אמרו לבת זוגם: "אני אוהב אותך". וכאלו שבמשך זמן רב מאוד, לא משנה עד כמה נמוך הם ירדו, לא בכו. אף פעם. ושאלתי את עצמי: איך?

המפגש הזה העצים והגביר בי את הצורך לכתוב את הדברים הבאים, מתוך רצון אמיתי לחלוק עם אחרים תחושות ותפיסות שלי, ומתוך תקוה שהדברים יכנסו אל הלב וישפיעו. עיקר דיוני נסוב סביב פיסקה של הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "מוסר אביך", דרכה אני רוצה להגיע אל הדברים, ולבסוף, לשוב ולסגור מעגל עם פתח דברי.

"מצד שהיא עבירה"

כך כותב הרב:

"עבירה מטמטמת לבו של אדם" מצד שהיא עבירה, א"כ אין חילוק בין אכילת איסור או דברים בטלים וביטול תורה, מלבד מה שהיא עבירה היא מטמטמת את הלב. וכשילך בהרגלו באפלה לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד וללמוד, כמו הרעב כמה ימים שע"י ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון, כמש"כ 'מתנובות שדי', וכמו שפי' ז"ל. ע"כ לא יהי' תמיד ח"ו שב על קאו, כי טמטום הלב מתגדל בכל פעם, וכיון שעוד לא מאס הרע לגמרי יש לחוש שנשאר עדין עמו מעט וחוזר וניעור כיון שלא נתבטל לגמרי. ובעל נפש ישים לבו ושכלו לדעת את אשר לפניו"            (מוסר אביך א', ד).

מקורו של המושג "עבירה מטמטמת" הוא בדברי הגמרא המפורסמת ביומא:

"תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא י"א, מג): 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' - אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ונטמטם"             (לט.).

ההקשר המובהק של הפסוק הוא פרשת מאכלות אסורות שבפרשת שמיני. הפסוק הוא פסוק החתימה של הפרשה כולה, וממילא מתבקש להבינו "דבר הלמד מעניינו": אכילת המאכלות ה"טמאים לכם" מטמאה את האדם. באופן כזה אפשר היה גם לבאר את מדרשו של רבי ישמעאל, ולומר שב"עבירה" כוונתו למאכלות האסורות, שהם בעלי השפעה רוחנית שלילית על האדם.

ברם, הראי"ה מבין כי כוונת ר' ישמעאל לכל עבירה שהיא, "מצד שהיא עבירה"; כלומר, כל מעשה שהקב"ה הגדירו כעבירה גורר את טמטום הלב שעליו דיבר רי"ש. באמירה זו ישנו חידוש, שכן מתבקש להבין שהבעיה היא במאכל דוקא, כי האיסור הפיזי משפיע השפעה שלילית על האדם[2]. קביעה לפיה כל עבירה מטמטמת את הלב, זה לעשות צעד אחד קדימה.

קביעה זו של הרב מצויה כבר בדברי המהר"ל:

"ובפרק אמר להם הממונה (יומא לט.): 'ונטמתם בם' וכו' הרי כי לא אמרו רק עבירה מטמטם לבו של אדם, ואמר כי הטמטום הזה מצד עבירה כי מפני שעבר המצות אשר ראוי לאדם מצד אשר נפשו נפש א-להית כמו שאמרנו, ולכך העבירה מטמטם לבו של אדם אבל אין זה מצד הטבע של השרצים. ואם כי האמת שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האסור, רק כי מה שאסרה התורה אותם בזה נראה כי הם דברים יש בהם שנוי ויוצאים מכלל שאר המאכלים שהם טהורים, ובשביל השנוי שבהם ימשך אחריהם טבע זר משונה גם כן וכמו שכתבנו זה גם כן למעלה, אבל אין זה טעם באיסור והיתר, שאם כן היתה התורה ספר רפואות או ספר הטבע"            (תפארת ישראל פ"ח).

המהר"ל מדגיש שלא טבעם של השרצים הוא שיוצר את טמטום הלב, אלא האדם הפועל בניגוד לנפשו הא-לוקית. כשם שהקב"ה יודע שלמאכל זה או אחר ישנה השפעה שלילית על האדם, כך לכל עבירה ישנה השפעה רוחנית שלילית על האדם. קביעה זו מסורה אך ורק לבורא עולם, שהרי הוא שנפח בנו מנשמתו הא-לוקית ("מאן דנפח מדיליה נפח" (ספרים קדמונים, עיין תניא פ"ב)), וממילא רק הוא יודע מה טוב או מזיק לנפש האדם.

ברור שהדברים "עובדים" גם בכוון ההפוך: המצוה מחזקת את נפשו הא-לוקית של האדם ומוסיפה לו מעלות רוחניות[3]. בהמשך ננסה להעמיק במשמעות קביעה זו ולהרחיבה.

"טמטום הלב " מהו?

לדעתי, המושג "טמטום הלב" השגור על פינוּ כל-כך, לא מובן לנו כל צרכו. לא מבחינת משמעותו ה"טכנית", ובעיקר לא מבחינת משמעותו הקיומית.

מקובל לומר כי טמטום הלב הוא סוג של אטימות רוחנית, שלא מאפשרת לאדם לקבל את אור התורה והמצוות. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שככל שהאדם חוטא יותר, הוא פחות מרגיש שייך וקשור לתורה, הן ברובד לימודה והבנתה, והן ברובד של קיום בכלל או של קיום מתוך הזדהות.

תפיסת הרב המוצגת בפיסקה, לוקחת את הדיון לרבדים עמוקים ונרחבים הרבה יותר. במקומות רבים נוספים הרב מדבר על טמטום הלב הנגרם כתוצאה מהחטא:

"כמה מטמטמות הן העברות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד, הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו א-לקים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו אור השכל המבוסס, המתאחד בעומק ההויה הנשמתית עם כל כחות החיים, הארוג בחוברת עם כל הסדור המוסרי הרוחני הממשי של כל מה שהוא מסביב, ממטה וממעל זה האור נכהה. ואור זה - הוא רז החיים בעצמם, אומץ תפיסת החיים שהנשמה מוצאה בו את דם הנפש שלה. ורק בטהרה ובתשובה ישוב ויגלה האור והחיים. ולכן התשובה היא יסוד התרבות האנושית המחופשת כל כך"            (אורות התשובה י', ה).

ראשית כל, הרב קובע כי תפיסת החיים הטבעית של האדם, עולמו הרוחני "בא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי". אדם יונק את עולמו הרוחני מבחוץ: מהמסורת ומהנורמות, ומבפנים: מהתורה[4], האמונה ויושרו הפנימי. במצב נורמלי, תביעת החיים ורצונו של האדם "היא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים". כאשר האדם קשוב לעולמו הרוחני ולתפיסת חייו הרי הוא מתרחק מן החטא, מתוך הרגשה שהחטא סותר את עולמו הפנימי, ומתוך הבנה שכך בנוי טבעו של האדם.

לְמה גורם החטא? מהן השלכותיו של טמטום הלב? "פניו כולם שונו", האדם מאבד את ההרמוניה שהיתה לו עם עולמו הרוחני הטבעי ועם אופיו האישי. כל הרגשות שפעמו בו בעוצמה והניעו אותו קדימה, או, לחילופין, כל תחושה מוסרית שהרחיקה אותו מדברים מסוימים, כל "אומץ תפיסת החיים" שלו – כהה והתעמעם. פירושו של דבר, שהחטא גורם לאדם לאיבוד ההקשבה העצמית שלו. הוא לא מסוגל להרגיש או להבין את המתרחש בנפשו פנימה והעולם שבתוכו נעשה לו מוחצן, זר ומוזר. כך כותב הרב בהמשך:

"העברות והמדות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, וכל זמן שהנפש חשוכה על ידן אי אפשר כלל להסתכלות העצמית הבהירה שתתרחב ותתפשט יפה"            
             (אורות התשובה שם, ו).

עומק הביטוי בו הרב משתמש: "הסתכלות עצמית", היא היא הקשבה עצמית. היא היכולת שלנו להתבונן אל תוך עצמנו בכנות, להבין מדוע אנו מרגישים דברים, לחוות את העולם דרך הלב ולחיות את החיים מבפנים. החטא מקהה את רגשותינו, ומונע מאתנו להבין את עצמנו באמת. בהמשך ננסה לבחון את משמעות הדברים לחיינו היום יומיים.

בנקודה זו חיוני להדגיש, כי הרב מרחיב כאן את הדברים הרבה מעבר להגדרות הפורמליות ה"יבשות" של מצוה ועבירה. לדעת הרב, מצוה משמעותה תוספת הקשבה עצמית, ועבירה היא התרחקות מעצמך ומההקשבה לרצונך הפנימי[5]. לפי זה נוכל לומר כי האדם המתרחק מעצמו לא רק מתרחק מתורה ומצוות, אלא מתרחק מכל מה שטבעי לו. מכל רגש מוסרי פנימי, מכל כשרון אמיתי שיש לו, מכל רצון ושאיפה הייחודיים לו, מכל אפשרות של ביטוי עצמי אמיתי[6].

וכך כותב הרב בקטע המפורסם "בקשת האני העצמי":

"חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לא-ל זר, חטא ישראל, זנה אחרי א-להי נכר, את אניותו העצמית עזב..."            (אוה"ק ח"ג, עמ' קמ).

טמטום הלב המתגבר

"וכשילך בהרגלו באפלה לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד וללמוד, כמו הרעב כמה ימים שע"י ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון, כמש"כ 'מתנובות שדי', וכמו שפי' ז"ל".

לדעתי, הפיסקה מעלה זוויות חשובות נוספות של הנושא בו אנו דנים. הרב מפנה לפסוק מאיכה ולפירוש רש"י עליו:

"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי"            (איכה ד', ט).

"שהם יזבו מדוקרים וגו' - חללי הרעב היו נפוחים מריח תנובות השדה שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב וכריסן נבקעת ופרשם זב והרי זה מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב"                (רש"י, שם).

הרעב הוא סוג של איתות לגוף שנמנעים ממנו הצרכים הבסיסים שלו. במובן זה הרעב הוא סוג של כאב; גם כאב הוא איתות למוח שיש פגיעה במקום כלשהו בגוף. אלא שעל הכאב צריכים לדעת משהו: לכאב מתרגלים (לא רק חי"רניקים). ממחקרים היום עולה, שהגוף החווה כאב מתרגל אליו לאחר כ- 30 שניות (בממוצע); לאחר 30 שניות נפסיק לצרוח, ונתרגל. בהשלכה לעולם הרוח, המשמעות הקיומית של אמירה זו היא שפעמים רבות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שכואב לנו, כי התרגלנו. למדנו להתעלם, ואבדנו את היכולת לחוש בכאב.

מה מעורר את הכאב מחדש? מה מזכיר לנו שהתרגלנו? בעולם הפיזי, יהיה זה הריח של הבשר הצלוי מחוץ לחומה; בעולמנו הרוחני, יהיה זה ריחה של אמת הנמצאת בלימוד, ניחוח של ימים עברו שבהם הרגשנו דברים, שהיום נמצאים מחוץ לחומת הקהות הרגשית שבנינו לנו. במו ידינו, בחטאינו. ישנם אנשים רבים שגילו את עצמם יותר מדי מאוחר, "וכריסן נבקעת", ויש שהבינו בזמן איפה הם עומדים – ועשו את השינוי הדרוש בחייהם.

החוטא "הכבד" צונח לתוך עולם של ניכור, של חוסר צבע, של פחדים ודמיונות שווא, של תסכולים וחוסר חיות. אבל גם מי שחונק כשרון שיש לו, מי שמונע עצמו מעשיית דברים המתאימים לו, ואפילו מי שמכריח את עצמו לעשות דברים טובים, אבל לא הדברים הטובים שטבעו המיוחד מכתיב לו לעשות – גם הוא חוטא, הוא חסר הקשבה עצמית.

אז מה עושים? "כשיתחיל לעבוד וללמוד" – מתחילים לעבוד וללמוד. אלא שהדברים לא כל-כך פשוטים. בהמשך הפיסקה הרב משתמש בביטוי "ולא יהיה ח"ו שב על קאו". כוונתו לגמרא במסכת יומא (פו:):

"תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה - לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן - צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן - עליו הכתוב אומר (משלי כ"ו, י): 'ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו'. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל  שכן שהוא משובח, שנאמר (תהלים נ"א, ד): 'כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד'. אלא מה אני מקיים 'ככלב שב על קאו' וגו'? כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר".

אפשר לומר כי רב הונא רוצה ללמדנו שמשחטא האדם, אומר הוא לעצמו שכבר אין לו תקנה, והוא מתיר לעצמו לשוב ולחטוא[7]. לאור דברינו נוכל לומר, שעומק משמעות דברי רב הונא אינו קשור ביאוש העצמי, אלא תודעה נפשית חדשה שהאדם החוטא חי בה: הוא לא מודע לנזק הנפשי והרוחני שיש לעבירה, הוא לא מסוגל להקשיב לעצמו יותר ולשמוע את נשמתו המתחננת על נפשה, הוא חי מעבירה לעבירה, מהיתר להיתר. הוא בודד, הוא כלוא בעולם של ניתוק רגשי, והגרוע ביותר: הוא לא מודע לכך.

כיצד האדם "שב לתחיה" ולהקשבה עצמית? החוטא זקוק לעזרה מבחוץ, שהרי הוא לא מודע למצבו. הלימוד, החיפוש, העיסוק השכלי במהותה של התשובה (שהיא בחינת בינה) זה הצד שבו הוא אקטיבי. אמנם בלא קול ה' הקורא לו מנבכי נשמתו לא יוכל לבדו להצליח[8]:

"התשובה העליונה באה מדחיפה פנימית, היוצאת מדחיפה חיצונית עליונה. כל העולם כולו, החמרי והרוחני, מושג הוא בצורתו האחדותית. המוסר, הישר והטוב, הוא המרכז הרצוני של היש… והאישיות, המוצאת בארחות חייה ותכונות רוחה פגמים ואי-הרמוניה לגבי הכל המוחלט, הפנימי והמגולה, היא מצטערת צער אין גבול ומשתדלת לשוב למקור החיים והישות"            (אורות התשובה יב, ח).

אל התשובה הזו, שהיא "התנועה לשוב אל המקוריות" (שם שם, ח*), אליה אנו מייחלים ולה אנו מתפללים: "והשיבנו בתשובה שלמה לפניך". אתה הוא שתשיב אותנו כי אנחנו לפעמים מטמטמים את לבנו, ומאבדים את היכולת לשמוע את יסורי נשמתנו, שאין לה כאב גדול מריחוקה ממקורה העליון.

ומסיים הרב את הפיסקה ב"מוסר אביך": "ובעל נפש ישים לבו ושכלו לדעת את אשר לפניו". הן הלב והן השכל צריכים תיקון והתחדשות, כדי שיוכל האדם לראות מה לפניו. כדי שיוכל להבין את תוכו ואת עצמיותו. השכל, בהבנת הדברים ובלימודם, והלב, בתחושת חיים בריאה וטבעית, על שלל רגשותיהם במלא עומקם. איש איש על פי אופיו ומקומו הרוחני.

בנימה אישית

אני מרגיש שבמובנים רבים כולנו חוטאים בחוסר הקשבה עצמית[9]. אנחנו לא תמיד מודעים לכך, כי אנחנו מרבים להתמקד בחטאים ה"גדולים" והמפורסמים, ואת עצמנו אנחנו מזניחים. אני אנסה לתת דוגמא לדבר[10], מעולם הישיבה.

ישנה תופעה המוכרת לרובנו, ומכונה בקרב בני הישיבות: "משבר" (במלעיל). "משבר" הוא מצב שבו מרגישים שנמאס ללמוד וקשה, ולא מתחברים לדברים, ואין חשק וכו'. תגובת בן הישיבה הממוצע למשבר נעה על קשת מגוונת ביותר; בקצה האחד, יש את אלו שנוסעים לחו"ל, ובקצה השני יש את אלו שבמקום ללמוד עיון מסתפקים במשנה ברורה (וראיתי כאלה וכאלה). בין לבין, כפי שמוכר לכולנו, קיימות האפשרויות האחרות: יוצאים לטייל, מבקרים בבית, קוראים ספרים, מנגנים בגיטרה או שומעים מוזיקה וכן הלאה.

לאור הדברים שהצגתי לעיל, אני רוצה לטעון, כי המשבר הוא בעצם איתות מבפנים, הַיְשֵר מעומק העצמיות של האדם: אתה חוטא לטבעיות שלך, אתה לא נותן ביטוי וחופש לכוחות חיים אדירים שקיימים בתוכך. אתה לא מקשיב לעצמך.

בקטע מפורסם בתחילת "זרעונים" הרב מתייחס לחוטא ה"כבד"; זה שמתעלם מערגת נשמתו לא-להים, ומנסה להטביע את עצמו בעולם החומר. הרב קובע חד-משמעית כי הוא עתיד להכשל, ופנימיותו עתידה להתפרץ:

"אם יוכל לשקוע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף"            (אורות עמ' קיט).

הדברים נכונים גם לחוטאים "הקטנים", אלו שחונקים, לרוב שלא במודע, את נטיותיהם הרוחניות הטבעיות, או זובחים אותם על מזבח זה או אחר. האמת תצא לאור: אי אפשר לכלוא את הרוח, לא בעזרת דברים שברוח ולא בעזרת שקיעה בחומריות. לא הרדיפה אחר התענוגות תשתיק את זעקת הנשמה, ואף לא העיסוק האינטנסיבי בתחומים שברוח שאינם מבטאים את עצמיותו של האדם.

כעת נחבר את הדברים לתחילת מאמרינו. הטיול, המוזיקה ובעיקר השינה, וכל שאר הדברים שאנו פונים אליהם בעיתות "משבר", יכולים להיות סימן או סיבה (א"א בלי חקירה למדנית ב"דף קשר"). הם יכולים להיות הסיבה לכך שאנו חווים את המשבר, ואז שומה עלינו להבין כי הם מבטאים כוחות בתוכנו שאנחנו חונקים ולא מקשיבים להם, עד שהם מתפרצים במודל של משבר. המשבר האמיתי מתחיל, אם כן, הרבה קודם.

ברם, התחליפים האלו יכולים להיות גם סימן לבעיה, אבל הם עצמם לא הפתרון, אלא ההפך הגמור: הם בריחה מהתמודדות. לישון בחדר כשנמצאים בתקופה שנמאס ללמוד זה ודאי לא כתוצאה מעייפות. דברים רבים שאנו עושים בעת משבר הם בשביל "להתאורר", אבל ברוב המוחלט של המקרים אין בהם פתרון אמיתי לבעיה. כשהחבר'ה ב"רטורנו" רצו ללכת לישון בשבת בצהרים (!), המדריך שלהם לא הרשה להם. הוא הסביר לי שאם הם מתלוננים שאין להם זמן ביחד (המשמעת שם צבאית והלו"ז צפוף), הבקשה לישון היא רק נסיון בריחה מלעשות את הדבר הנכון להם (עיין לעיל על עזרה מבחוץ). תכל'ס, כולנו יודעים שב"משבר" אפשר לשבור את שיא שעות השינה ביממה.

על הבריחה, הפחות קיצונית הזו, אנחנו נשלם מחיר כבד. "בקרבו ידמה שכבר מצא מנוח", אך ההתפרצות תהיה חזקה יותר, כואבת יותר, ובהכרח מובנת פחות. הרגישות של האדם כלפי עצמו, היכולת שלו להסיר את ערלת לבבו ולשמוע את קול ה' המדבר אליו מתוך תוכו, היא "עבודה ולמוד". העבודה הזו משתנה מאדם לאדם, אבל היא חובה על כל אחד, לעמול, להשקיע ולחפש אחר הדרך המיוחדת שלו להבין את עצמו ולעבוד את ה'. זו הדרך היחידה לחיות בצורה אמיתית ועמוקה מתוך תחושה של מימוש עצמי והרמוניה עם העולם שבפנים ובחוץ.

ברור לכל הקוראים שאין כאן קריאה למרד בעולם הלימוד הקלסי[11]. אין בכוונתי לרדת לפרטים, אך הפתרון נעוץ, כמובן, בשאלת הפרופורציה; מלבד הלימוד, הכרחי לחפש ולבטא את כל כוחות החיים האחרים הטבועים בנו. בקצרה נציין כי לדבר יש השלכה משמעותית גם על תחומי הלימוד שהאדם בוחר לעסוק בהם: "כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלימוד, שאע"פ שלפעמים ע"י מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו" (אורות התורה ט, א). הרב מכיר בקיומו של ה"משבר", ואפילו אצל הלומד מה שלבו חפץ, אבל ברור שהעיסוק חייב להיות בעסק שלו. הדבר נוגע גם לאופי וצורת הלימוד בעיון עצמו; רבים מאתנו מעולם לא שאלו את עצמם עד כמה הדרך בה הם לומדים מתאימה להם ועד כמה היא מביאה אותם לאהבת תורה אמיתית.

חשוב מאד להזהיר ולהבהיר: היוצא מדברי הוא שלא כל דבר ש"בא לי" לעשות פתאום הוא באמת מה שנכון ומתאים לי. חוסר המודעות לקהות החושים ולניתוק מעצמנו פותח פתח דוקא לרגשות עכורים ומדומים להשמיע את קולן, במסוה של "האני העצמי". צריך עבודה עצמית, לימוד, והרבה כנות ויושר כדי להכיר את עצמך מספיק ולומר: אני לא באמת רוצה בזה[12]. פתרון גמור אין כאן, שאיפה והצבת יעד – יש ויש.

לסכום, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, נקשר את הדברים אל התפילה. במובנים רבים, עיקר מהותה של התפילה היא ההקשבה העצמית הזו. תפילה עמוקה של "בכל לבבכם", מעומקא דלבא, היא אבן בוחן נאמנה למידת ההקשבה העצמית של האדם. אם תכני התפילה רחוקים מלבו ואין בו מספיק רגישות, הרי שעליו ללמוד את הדברים ולהתנתק מטמטום הלב העוכר את נשמתו.

"אם כן התפילה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כ"א כשיהי' במצב דעת יראת ה' כ"כ עד שיהיו עניני התפילה קרובים אל לבבו… והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית', ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו… ע"כ יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומא-להי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו, ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא ית' דורש מאתנו, ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו"            (מוסר אביך, מעין הקדמה).