מעמדו של עד אחד / משה גרוס

הגמרא (יט:) עוסקת במקרה שבו יש עימות מסוים בין דבריו של עד אחד לבין עדותו של שטר (שטר, מבחינת מעמדו המשפטי, מקביל לשני עדים). הגמרא מסבירה את הדעה שהעד איננו נאמן בכך ש"אין דבריו של אחד במקום שניים". בהסבר דברי הגמרא ניתן להעלות שני כיוונים:

א.יש עימות בין העד הבודד לבין שני העדים, אך בסופו של דבר יד הרבים על העליונה.

ב.לעד הבודד אין שום מעמד משפטי, דבריו של העד לאו כלום הם וכלל אינם נשמעים, כך שמלכתחילה לא נוצר עימות בינו לבין שני העדים.

נפקא-מינה אפשרית היא כאשר עד אחד עומד לבדו, ואיננו ניצב מול שני עדים. לפי הכיוון השני אין לעד אחד כל מעמד מצד עצמו, לכן גם אם אין עדים שניצבים מולו, אין שום משמעות לדבריו. אולם, לפי הכיוון הראשון ייתכן שיהיה הבדל בדין בין מקרה שבו הוא ניצב מול עדים, לבין מקרה שבו הוא השחקן היחיד על הבמה.

נראה שמעמדו של עד אחד תלוי בתחום בו מדובר:

בעונשין – ודאי שאין לעד אחד שום מעמד. כך נראה בפשטות מהגמרא בפסחים (קיג:): שם מספרת הגמרא על אדם בשם זיגוד שהעיד יחידי על חברו טוביה שחטא. רב פפא הלקה אותו, כיוון שהוא רק עד אחד ועדותו לא יכולה לחייב את טוביה בכלום,  ורק תגרום להוצאת שם רע. מכאן ברור שעדותו של עד אחד היא חסרת משמעות לחלוטין לעניין עונשין, ועדיף שלא יעיד כלל.

בממונות – ודאי שיש מעמד מסוים לעד אחד, שהרי הוא יכול לחייב שבועה. התוספות (בבא-בתרא לד. ד"ה הוי) אף מרחיקים לכת מעבר לכך, ומבארים שבאופן בסיסי עד אחד מחייב ממון בדומה לשני עדים, אלא שכאשר מדובר בעד אחר התורה העניקה לנתבע מפלט מהחיוב הממוני על ידי שבועה.

בגמרא (סנהדרין ל.) נאמר שרבי יהושע בן קרחה מכשיר 'עדות מיוחדת' בדיני ממונות. ישנם שני תרחישים הכלולים במושג 'עדות מיוחדת':

1. שני עדים הרואים את אותו אירוע, אך אף אחד מהם איננו מודע לקיומו של העד הנוסף המתבונן במעשה.

2. שני עדים שראו אירועים שונים, אך ההשלכה הנובעת משני האירועים זהה. למשל: עד אחד ראה את ראובן מלווה לשמעון ביום ראשון מאה שקלים, והשני גם הוא ראה את אותו אירוע – אבל ביום שני. לדעת רבי יהושע בן קרחה שני העדים הנ"ל מצטרפים לעדות אחת על כך ששמעון חייב לראובן מאה שקלים.

בהמשך הגמרא, מובאת מחלוקת תנאים האם שני עדים צריכים להעיד כאחד בבית הדין (זו דעת חכמים), או שמא אין צורך בכך, ואף אם כבר העיד העד הראשון היום, יכול העד השני להעיד מחר, ולהצטרף לעדות הראשון (כך סבור רבי נתן). הגמרא בהמשך מבארת את מחלוקתם – חכמים לא מאפשרים את צירוף העדויות, שהרי עד אחד בא לחייב שבועה בלבד, ולא ניתן לצרף את חיובי השבועה, וליצור מהם חיוב ממון. רבי נתן חולק, וסובר שניתן לצרף את העדויות1.

הרמב"ם (הל' עדות פ"ד ה"א) פוסק הן את דינו של רבי יהושע בן קרחה והן את דינו של רבי נתן, אך הוא מסייג אותם לדיני ממונות בלבד, והם אינם חלים בדיני נפשות. בדין של ר"י בן קרחה – 'עדות מיוחדת' – ניתן להבין מסברה את הפיצול בין דיני ממונות ונפשות: בדיני נפשות העדים בעדותם מתארים את מה שקרה ותו לא. לעומת זאת, בדיני ממונות העדים אינם מוגבלים בעדותם רק לתיאור עובדתי של המאורע, אלא בכוחם להעיד באופן ישיר גם על ההשלכות של האירועים. כך למשל ביחס למקרה שתיארנו לעיל, העדים אינם חייבים להעיד על המאורע שבו ראובן הלווה לשמעון מאה שקלים, אלא הם יכולים להעיד באופן ישיר על עצם החוב – שמעון חייב לראובן מאה שקלים. לאור זאת, מובן מדוע עדות מיוחדת קבילה בדיני ממונות, שהרי עדותם איננה על העובדות אלא על התוצאות, וממילא גם אם יעידו על אירועים שונים שהתוצאה שלהם זהה – עדותם מצטרפת.

לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מסייג הרמב"ם את דינו של רבי נתן לדיני ממונות בלבד. שהרי דינו של רבי נתן יסודו בהליכי קבלת העדות בבי"ד – ומדוע שנחלק בעניין זה בין דיני ממונות לנפשות? על-כרחנו יש להבין, שלדעת הרמב"ם קיים הבדל יסודי במעמד של עד אחד בין דיני ממונות לנפשות: בדיני נפשות עדותו של עד אחד לאו כלום היא, ורק לכת עדים יש מעמד כמוסרי עדות. לכן לא ניתן להפעיל את דינו של רבי נתן ולצרף את העדויות, שהרי כל אחת מהעדויות איננה מתקיימת כלל בפני עצמה. לעומת זאת, בדיני ממונות יש משקל לעדותו של עד אחד גם כאשר הוא לבדו,  ולכן ניתן לצרף אליו בהמשך את עדותו של העד השני.

בדבר שבערווה – ידוע הכלל ש"אין דבר שבערווה פחות משניים", ועד אחד איננו מועיל בדבר שבערווה. אמנם, ישנם ראשונים הסבורים שהעד נאמן כאשר אין מולו חזקת איסור, אך זוהי דעה חריגה, ולדעת רוב הראשונים עד אחד כלל איננו נאמן. מכל מקום, עדיין יש לברר האם הדבר נובע מכך שכלל אין מקשיבים לדבריו, או שעל כל פנים יש לו מעמד מסוים, אף אם איננו מספיק כדי שנסמוך עליו.

הגמרא לקמן (כו:) עוסקת במקרה מסוים שבו עלתה לדיון שאלה בעניין ייחוס לכהונה. הגמרא מביאה בהקשר זה מחלוקת תנאים, האם ניתן ליישם כאן את דינו של רבי נתן.

ניתן להבין שהתנאים נחלקו בשאלה האם לקבל את דעת רבי נתן או לא. אך אם נניח שדינו של רבי נתן מוסכם, ייתכן שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם ניתן ליישמו כאשר עוסקים בדין ייחוס לכהונה. אם בנוסף לכך נקבל את דעת הרמב"ם, שדינו של רבי נתן שייך רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, נוכל לבאר שמחלוקת התנאים היא ביחס למעמד עד אחד בדבר שבערווה2: האם יש לו מעמד מסוים, בדומה למעמדו בדיני ממונות – ולכן נפעיל גם כאן את דינו של רבי נתן, או שעד אחד בדבר שבערווה לאו כלום הוא, בדומה לדיני נפשות – ולכן דינו של רבי נתן לא יתקיים כאן.