|
|
||
|
שבת פרשת ויקהל כ"ז באדר א'
ה'תשס"ג, גליון מספר 902 "ויעש את הכיור נחֹשת ואת
כנו נחֹשת במראֹת הצֹבאֹת אשר צָבאו פתח אהל מועד"
(שמות ל"ח,
ח). מהן המראות הללו, ומיהן
"הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד"? על הפרשנים מקובל כי "מראֹת" הן המראות
המוכרות לנו מחיי היום יום (מראות כאלו יוצרו בימי קדם מנחושת שהוחלקה היטב,
וכנראה שהיה אפילו בית חרושת מוצלח למראות במצרים, עיין The JPS Torah
Commentary). תפקידן של הנשים הצבאות לא
נתברר במקרא, וחז"ל והפרשנים הראשונים נטו לראותו באופן חיובי ביותר. רש"י על
אתר, מביא את דברי האגדה המוכרים על הנשים במצרים שעוררו את בעליהן העייפים
מהעבודה בעזרת המראות, ובכך קיימו את עם ישראל. לעומתו, פרש אבן עזרא באופן
אחר: "כי משפט כל הנשים להתיפות
לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שאל
ראשיהם… כי מנהג
ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה' שסרו מתאות
זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צרוך עוד להתיפות, רק באות יום
יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות". בכל אופן, הרושם המתקבל הוא
שמדובר בנשים צדקניות שעסקו בתפילה ובעבודת ה', ומתוך פרישותן ורצונן הטוב,
נדבו את מראותיהן. לאור זה יובן חטאם החמור של בני עלי, ששכבו את הנשים
הצבאות פתח אוהל מועד (שמ"א ב',
כב);
יש בכך משום פגיעה בזולת, ופגיעה במקום גם יחד. בתחילה "היה מואס משה בהן,
מפני שעשויין ליצר הרע" (רש"י). לבסוף, כשאמר לו הקב"ה כיצד השתמשו בנות ישראל לטובה
במראות, קבלן משה. מכאן מסר חשוב בעבודת ה': את יצר הרע אין צורך לשבור,
להרחיק או למאוס בו; הפתרון הנכון הוא דוקא בהכוונתו ובהכנסתו למסגרת טובה
וקדושה. דוקא יצר הרע, יכול לפעמים להביא לתיקון גדול, ולהשלמה: "ונעשה הכיור מהם שהוא לשום
שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה". שבת שלום, נדב וילנר ושלום בירנבאום. בגליון השבוע: טמטום הלב, בני"שים וגמילה מסמים / נדב וילנר |
||