מסע בני ישראל במדבר / שמעוני גרטי

א. פתיחה

נחלקו אמוראים בירושלמי:

"כיצד היו ישראל מהלכין במדבר? רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה, חד אמר – כְּתֵיבָה, וחרנה אמר – כקורה..." (ירושלמי עירובין פ"ה סוף ה"א)

לדעת אחד האמוראים, בני ישראל הילכו במדבר במבנה מרובע, כלומר כמו תיבה. לדעת האמורא האחר (=חורנה), בני ישראל הלכו אחד אחרי השני, בטור, כלומר – כקורה.

כל אחד מן האמוראים מביא פסוק שתומך בשיטתו :

"... מאן דמר כתיבה – 'כאשר יחנו כן יסעו' (במדבר ב', יז). מאן דמר כקורה – 'מאסף לכל המחנות לצבאותם' (במדבר י', כה)..."
(ירושלמי עירובין פ"ה סוף ה"א)

הפסוק "כאשר יחנו כן יסעו", אכן מלמד על מבנה של מרובע. שהרי חנייתן של בני ישראל במדבר מתוארת, לפי החלוקה לשבטים, בהתאם לארבע רוחות השמים. זהו, אם כך, המקור של מאן דאמר כתיבה. לעומת זאת, הפסוק הנגדי לגבי מחנה דן, שהיה "מאסף לכל המחנות לצבאותם", אכן מלמד על מבנה של טור. שהרי מאסף פירושו אחרון, ואין משמעות לאחרון אלא אם כן צועדים בטור. זהו, אם כך, המקור של מאן דאמר כקורה.

לאחר מכן מבארת הגמרא, כיצד יתמודד כל אמורא עם הפסוק של הדעה שכנגדו:

"...מאן דמר כקורה, ומה מקיים כתיבה 'כאשר יחנו כן יסעו'? מה בחנייתן על פי הדיבור, אף בנסיעתן על פי הדיבור. ומאן דמר כתיבה, מה מקיים כקורה 'מאסף לכל המחנות לצבאותם'? לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. הה"ד – 'מאסף לכל המחנות לצבאותם'". (ירושלמי עירובין פ"ה סוף ה"א)

כל אמורא נאמן לשיטתו עד הסוף, והוא מבאר בדרך דרשנית את הפסוק של האמורא החלוק עליו. אך מהתבוננות בפשט הפסוקים, אכן עולים מסרים שונים. הפסוק של פרשת במדבר – "כאשר יחנו כן יסעו", אכן מלמד על תנועה כתיבה. ואילו הפסוק של פרשת בהעלותך – "מאסף לכל המחנות לצבאותם", אכן מרמז על תנועה במבנה של טור.

יתירה מזו – לא רק הפסוק הבודד שנשלף מאי שם מלמד על כך. הרושם הכללי של תיאור המסע בפרשת במדבר הוא רושם של תנועה בתיבה. התורה מציינת, למשל, שאוהל מועד נוסע בתוך המחנות. הפסוקים המשווים חנייה לנסיעה חוזרים בכמה וריאציות, והקורא מקבל את התמונה של מאן דאמר כתיבה.

ומנגד – הרושם הכללי של תיאור המסע בפרשת בהעלותך הוא רושם של תנועה בטור. כך שגם למאן דאמר כקורה יש על מה להיסמך, ולא מדובר בהיטפלות מקרית לפסוק בודד.

אנו נשתדל בשורות הבאות, לנתח את מחלוקת האמוראים הזו. הכלי שבו נשתמש הוא 'שיטת הבחינות'. ננסה להסביר כיצד מנתחים בשיטה זו את הסתירה הברורה שעולה מן הפסוקים. כמו כן, ננסה להבהיר את מהותו של המושג החמקמק לפעמים – 'צירוף הבחינות', לפחות כפי שהוא בא לידי ביטוי באופי המסע של בני ישראל במדבר.

ב. שתי בחינות

נקודת המוצא שלנו היא שאכן – יש בתורה שני תיאורים סותרים לאופי המסע של בני ישראל במדבר. בשלב הראשוני, אין אנו מנסים לטשטש את ההבדלים שבין הפסוקים, אלא להיפך. עלינו לחדד את הסתירה, ולקרוא את כל אחת מן הפרשיות הללו כאילו היא התיאור היחיד למסע.

בשלב השני, אנו מנסים לאפיין את 'החקירה הבסיסית'. כלומר, אנו מחפשים שאלה עקרונית (הקשורה, במקרה שלנו, למסעות) שתשפוך אור על שני התיאורים. צד אחד של השאלה הזו יוביל למסקנה שיש לנוע במדבר כתיבה, ואילו הצד השני של השאלה יוביל למסקנה שיש לנוע במדבר כטור.

מאחר שהתורה מתארת את מסע בני ישראל במדבר באופן כפול, הן כתיבה והן כטור, עלינו להסיק ששני צדדי החקירה נכונים ולשניהם יש מקום. פרשת במדבר, במקרה שלנו, מבטאת צד אחד של החקירה. ואילו פרשת בהעלותך מבטאת את הצד השני. ניתן אולי גם לקבוע מדוע לוקחת כל פרשה את הצד שלה בחקירה הזו.

לסיום – אנו שואלים מה אירע, בסופו של דבר, בפועל? כלומר – מהו צירוף הבחינות, או – ליתר דיוק – כיצד משתקף צירוף הבחינות הספציפי בעולם העשייה שלנו, ומה התרחש במדבר בפועל? את הטיפול בשאלה זו של צירוף הבחינות, נדחה לסוף המאמר. בסעיף שלפנינו, נתרכז בבחינות השונות בהיפרדותן.

המודל שכלפיו נבחן את אופי המסע – כתיבה או כקורה – יהיה המודל הצבאי. בצבא צועדים לפעמים בטור (כקורה), ולפעמים במבנה פתוח של משולש (כמו בלחימה בשטח פתוח, בתנועה מאובטחת) או במרובע (כמו שקורה כאשר נעים במחנה פליטים, שנים לפנים שנים לאחור ושנים באמצע לגגות).

מה עומד מאחורי סוגי התנועה הללו? ובכן, לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. היתרון של תנועה בטור הוא במהירות, בסדר, ביכולת הנוחה לספור את האנשים, ובביטחון היחסי בכך שאף אחד לא ילך לאיבוד. החיסרון הוא כמובן במימד האיבטוח של התנועה. תנועה בטור היא תנועה בלתי בטוחה בעליל. למפקד אין יכולת פיקודית משמעותית במבנה של טור, וקל מאוד להכמין מארב שיכול לחסל טור שלם.

היתרונות והחסרונות של תנועה צבאית במבנה של תיבה, עומדים בהיפוך מושלם לאלו של תנועה בטור. מהירות התנועה נמוכה הרבה יותר, קשה מאוד לדאוג לסדר הנדרש (ויש להתאמן על כך באופן אינטנסיבי), יש סיכוי גדול שכל מיני חיילים יאבדו את המיקום ה'נכון' שלהם, וכן הלאה. אך היתרון המשמעותי, ולכך בעצם המציאו את סוג ההליכה הזה, הוא בכך שזוהי תנועה מאובטחת לחלוטין. כוח שמצפה להיתקלות, מוכרח לנוע בסוג מסויים של תנועה פתוחה ומאובטחת.

את המימצאים הללו, נוכל להשליך גם על מסעם של בני ישראל במדבר. כאשר התורה מתארת את המסע במונחים של תיבה, נאמר שעם ישראל הוא עם שהולך במדבר בציפייה למלחמה, עם לוחם. כאשר התורה מתארת את המסע במונחים של קורה, נאמר שעם ישראל צריך להגיע כמה שיותר מהר וכמה שיותר מדוייק אל ארץ ישראל, לא עם לוחם אלא עם נוחל.

זוהי, אם כך, החקירה הבסיסית שלנו – האם עם ישראל הוא עם לוחם או עם נוחל? האם מגמתו להילחם את מלחמות ה', להיתקל בסיחון ועוג, להילחם בעמלק וכדומה, או שמא מגמתו להגיע בדרך הקצרה ביותר ממצרים לארץ ישראל על מנת לנחול את הארץ?

התשובה לשאלה הזו ברורה מאליה, אך לפני שנגיע לתשובה נחזור שוב לפרשיות. בפרשת במדבר מקבל עם ישראל דמות של עם לוחם. כרקע לחנייה ולנסיעה יש לנו את המִפקד של פרשת במדבר, שהוא מפקד צבאי מובהק [1]. גם הנסיעה במדבר תתפרש, לאור זה, כנסיעה מלחמתית. ובהתאם – התנועה היא תנועה מלחמתית מאובטחת, תנועה פתוחה כתיבה.

בפרשת בהעלותך מקבל עם ישראל דמות של עם נוחל. מתואר שם המסע הראשון, שמגמתו (בשלב זה, שלפני העונש של ארבעים שנה) הגעה מהירה לארץ ישראל. אין ציפייה למלחמה, היות שהארון נוסע לפני המחנה, מפיץ אויבים ומניס משנאים. בהתאם – התנועה היא תנועה מנהלתית, או תנועה של מסע, כלומר תנועה במבנה של טור – כקורה.

ואם באנו לשאול – מהו עם ישראל, עם לוחם או עם נוחל? התשובה היא שתרתי איכא ביה. עם ישראל הוא גם עם לוחם, ועל כן עליו לנוע כתיבה, מצד בחינה זו. אך עם ישראל הוא גם עם נוחל, ומצד בחינה זו עליו לנוע כקורה. וכדי שלא נחמיץ את שתי המשמעויות הללו של מסע בני ישראל במדבר, מתארת לנו התורה את המסע בשני תיאורים סותרים. תיאור אחד כתיבה, תיאור המלמד אותנו על הפן הלוחם שבעם ישראל. ותיאור שני כקורה, תיאור המלמד אותנו על מגמתו של עם ישראל לנחול את הארץ.

ג. צירוף הבחינות

סוף הסעיף הקודם, מותיר גוון של סימן שאלה. דיברנו על המשמעות המופשטת של מסע בני ישראל במדבר, ועל כך שלכל אחד מצדדי החקירה יש תיאור משלו. אך מה קרה בפועל? במילים פשוטות – אילו היינו מציבים מצלמה, ומתעדים את מסע בני ישראל במדבר, מה היינו רואים?

ובכן, דבר ראשון – השאלה הזו לא כל כך חשובה. התורה איננה ספר היסטוריה סתמי, ועצם האופן שבו נעו בני ישראל במדבר איננו כה משמעותי. המסרים שמאחורי אופי התנועה, חשובים הרבה יותר.

עם זאת, יש חשיבות גם לאופי התנועה בפועל, או למה שמכונה 'צירוף הבחינות'. אנו נציע, במסגרת הפרשיה הספציפית הזו, את מה שנראה לנו. אך קודם לכן, נידרש לאבחנה ברורה בין שני נרטיבים שונים בחמישה חומשי תורה.

בחלוקה כללית ניתן לסווג את פרשיות התורה לפרשיות סיפוריות ולפרשיות הלכתיות. לסיווג זה משמעות רבה ביחס לצירוף הבחינות. יש לכך מספר סיבות, ואנו נמתקד בשתים מהן:

סיבה אחת – חץ הזמן.

סיבה שנייה – הפַּסָּל והארכיאולוג.

הסיבות המוזרות הללו, דורשות הבהרה. נפתח בסיבה הראשונה, חץ הזמן. פרשיות סיפוריות בתורה, מכוונות בדרך כלל כלפי העבר. בין אם מתואר אירוע שהתרחש בפועל, ובין אם מתואר אירוע שהתרחש במראה הנבואה, מדובר על התרחשות שהיתה והסתיימה. לעומתן, פרשיות הלכתיות מכוונות בדרך כלל כלפי העתיד, או מקסימום כלפי הווה שהולך ומתמשך לעבר העתיד.

כאשר יש לנו פרשיות הלכתיות סותרות, במתכונת של שתי בחינות, מקבל חץ הזמן הזה עוצמה מיוחדת. אם באים לדון כלפי העתיד, הרי שהדברים פתוחים יחסית. שום דבר עדיין לא אירע, וניתן לצרף את הבחינות כרצוננו. קיימות, כמובן, מגבלות משפטיות רבות. יש כללים ברורים לקביעת ההלכה כפי שהיא נובעת מצירוף הבחינות. אך לא רובץ עלינו השעבוד ההיסטורי שכבר הוציא את הפרשיות הללו מן הכוח אל הפועל.

אך אם באים לדון כלפי העבר, הרי שהדברים סגורים יחסית. אנו מנסים לנתח אירוע שכבר אירע. אנו מתיימרים להציג היסטוריה, של משהו שכבר התרחש. ואמנם ידוע בחוגי ההיסטוריונים, שההיסטוריה איננה מה שאירע אלא מה שכותבים שאירע. אף על פי כן, מידה מסוימת של מחויבות להיסטוריונים שלא חושבים כך, עדיין קיימת, ועלינו לכבד גם את דעתם.

הסיבה השניה קשורה לראשונה, ובמובן מסוים היא מכלילה אותה. מקורה במשל יפהפה של הרב פינצ'וק, במאמר שלו ביחס למידות שהתורה נדרשת בהן. הוא מתאר את העיסוק בפסוקי התורה בשני אופנים שונים.

אופן אחד הוא דרכו של הארכיאולוג. הארכיאולוג איננו מנסה ליצור משהו חדש, אלא לחשוף משהו ישן. הוא מסלק אבנים ועפר, במטרה להגיע לרובד נמוך ועתיק יותר, רובד שבו יֵחָשֵׂף משהו מוכן שכבר היה שם.

גם הפסל מסלק אבנים בעבודתו. אנו מדברים על פסל שמקבל גוש אבן מרובע וגדול, ומתחיל להוריד ממנו חתיכות כדי לקבל בסופו של דבר פסל של מיקשה אחת. ובכן, גם הוא בסך הכל מסלק אבנים כמו הארכיאולוג, ויתר על כן – בסיום עבודתו ניתן ללגלג עליו ולומר שהפסל שהוא יצר היה שם כבר מקודם.

אבל עבודתו של הפסל שונה מהותית מעבודתו של הארכיאולוג. הפסל יוצר משהו חדש, ובהחלט ברור שבמובנים רבים – התוצר הסופי לא היה שם קודם, בטח לא במובן שבו ממצאי הארכיאולוג היו טמונים בעפר.

באופן כללי, ניתן להתאים את המשל של הפסל והארכיאולוג לסיווג הסיפורי וההלכתי של פרשיות התורה. בלמדנו פרשיה סיפורית, אנו מתנהגים כארכיאולוגים. אנו מניחים שהסיפור אירע בפועל, ורק עשבי הזמן צמחו לאיטם על רובדי האבן והעפר שכיסו אותו במשך מאות ואלפי שנים. עבודתנו היא בסך הכל עבודה של חשיפה, ממש כמו הארכיאולוג.

בלומדנו פרשייה הלכתית, אנו משתמשים הרבה יותר בכליו של הפסל. יש לנו גוש אבן מרובע וגדול, בדמות הפסוקים ההלכתיים שמהם אנו חוצבים את המסקנות ההלכתיות שלנו. ובסופו של דבר, ניתן לומר שההלכה שיצרנו כבר היתה בתוך הפסוק מקודם. אבל האופי הכללי של העבודה הוא אופי יצירתי, בדומה לעבודתו של הפסל.

נעיר בקצרה, שההבדלים הללו די מיטשטשים, לשני הכיוונים. ראשית, הלמדנות ההלכתית עצמה מקבלת לפעמים אופי של 'ארכיאולוגיה' ולפעמים אופי של 'פיסול'. למעשה, ניתן להראות שבכל דין קיימת כפילות הרבדים הזו, ואפשר גם לשייך אותה למידות הא-לוקיות השונות – שם א-לקים ושם הוי"ה.

שנית, גם שיכתוב ההיסטוריה איננו מעשה ארכיאולוגי בלבד, כפי שהיה נהוג לחשוב עד סוף המאה העשרים. גם בתהליכים היסטוריים יש חלק יצירתי, ואין כאן המקום להאריך בדבר.

על כל פנים, שאלת מצלמת הוידאו שצילמה את בני ישראל במדבר, מבטאת היטב את הפן ה'ארכיאולוגי' של העיסוק בפרשיות הסיפוריות שבתורה. שאלה זו מצמצמת למדי את חופש הפעולה שלנו, ועלינו להתחשב בצמצום הזה בבואנו לתאר את צירוף הבחינות.

ובכן, הארכנו טובא כדי להדגיש שההצעה שנציע מתאימה באופיה לפרשיה סיפורית. לפרשיות הלכתיות יש לנו כלים שונים ואחרים לקביעת צירוף הבחינות, ודרך אגב – כלים אלו הרבה יותר מסודרים ומובנים.

אנו רוצים לטעון, שאילו היו מצלמים את בני ישראל במסעם במדבר, לא היתה מתקבלת תמונה של תיבה וגם לא תמונה של קורה. אין ספק בעולם כלל, שמרגע התחלת התנועה היה משתרר במדבר הבלגאן של הלייף. גוש כלום חסר כל צורה שהיא, היה מבטש בחול בשלל צבעוני של אוהלים, מחבתות, וחמורים נוערים.

לכל מי שהתאמן קצת על תנועה בשטח פתוח, עם הצורך לסגור פערים בכל פעם שמסתובבים וכדומה, ברור שאין שום מצב שבו אנשים נשים ילדים וזקנים עם כל מטענם – ילכו בצורה מסודרת בתנועה מן הסוג הזה.

לסיכום – גוש כלום חסר צורה. אבל בתוך אותו גוש כלום, באו לידי ביטוי שתי בחינות. היה בו מבנה נסתר של תיבה, מבנה ששיקף את מהותו של עם ישראל כעם לוחם, והיה בו גם מבנה נסתר של קורה, מבנה ששיקף את הפן הנוסף של עם ישראל ואת מהותו כעם נוחל.

תגובות למאמר זה של עמיחי גורדין ושל אמיתי לויפר בגיליון 863

[1] זאת, בניגוד למפקד של סוף ספר במדבר, בפרשת פנחס, שהוא מפקד מובהק של נחלה.