שבת פרשת בהעלֹתך י"ד סיון ה'תשס"ב, גליון מספר 862

דמדומי חמה של ערב יום הכפורים. בבית הכנסת הקטן של העיירה, שנבנה ממיטב כספם של יהודים קשי יום, נשמע קול התפילה הזכה. הקהל המתין למוטל, חזן בית הכנסת. בני משפחתו –אביו, אמו ורעיתו שיינא שבהריון –נפרדו ממנו בשעה שהכין עצמו לתפילת כל נדרי. דאגה נשתררה בלבבם, אך הם היו בטוחים שהוא יגיע לבית הכנסת. לבסוף, מספר דקות לאחר השקיעה, ניגש רב בית הכנסת בעצמו לעמוּד התפילה. עם סיום התפילה מיהרו בני משפחתו של מוטל לביתם. הם מצאו אותו בריא ושלם, אך שיכור כלוט.

***

כשעמד מוטל לצאת מביתו הוא שמע נקישות בדלת. הוא תמה, מי יכול לדפוק בשעה כזו ? הוא ניגש לפתוח את הדלת. שלשה נוכרים עמדו מולו, אחד בלבוש הדור ושנים בלבוש של בריונים. בקול רועד הוא הסביר להם שזה ערב היום הקדוש והזמן מונע ממנו לדבר איתם, אך הם נכנסו בכֹח והסבירו למוטל שהם נציגים של האופרה מהעיר הסמוכה. האיש בעל הלבוש המכובד הציג בפני מוטל הסכם שעל פיו הוא יצטרף לאופרה, אך מוטל סירב בקול נחוש. שני האנשים הנוספים התנפלו על מוטל והחלו להשקות אותו יין בעל כורחו. כאשר היה מוטל נטול הכרה ודעת החתימו אותו האנשים על החוזה ונסתלקו.

אנוס על פי חתימת ידו שהוצאה ממנו בעל כורחו מצא מוטל את עצמו חלק מן התרבות הנוכרית. בלב קרוע ורגלים כושלות עלה מוטל לראשונה בחייו על בימת התאטרון. ההופעה הייתה מדהימה. השירה זרמה, הקהל התלהב. היה ברור לכולם שמדובר פה במשהו אחר חדש ומוצלח יותר מכל דבר שנשמע כאן אי פעם. הצלחה רדפה הצלחה, התהילה והכבוד מיהרו לבוא, וליבו הקרוע של מוטל החל למצוא את עצמו במקום אחר.

לאחר שלושה חודשים, בעשרה בטבת, נסתיים תוקפו של ההסכם שנחתם ביום הכיפורים. כעת הוצע למוטל הסכם חדש שהיה אמור לקשור אותו לאופרה ולנתק אותו מהעיירה. אמו דיברה על לבו, רעייתו שיינא נפלה לרגליו והתחננה לפניו, אביו דיבר על ליבו, והקשה "לגויים יש הרבה טנורים באופרה. מי ישאר להיות חזן בבית הכנסת שלנו"?

מוטל חתם על ההסכם והתחבר להצלחה, מותיר מאחוריו את הוריו ואת רעיתו שיינא שהיתה בחודש התשיעי להריונה. הוא שינה את שמו, נטש את אורח החיים היהודי ועד מהרה הכיר נוכרית נאה ונישא לה בטקס מפואר בכנסיה המקומית.

ואז הגיעה ההופעה הגדולה בארמון המלך. כל חשובי המדינה ונכבדיה מהצמרת הפוליטית, הכלכלית, המשפטית והתרבותית הגיעו לשם. פאר והדר שלטו בכל מה שהיה שם. קולו של מוטל, שאיש לא ידע את עברו, ריתק את הקהל. ההופעה נסתיימה, מוטל עמד על הבמה לקול התשואות האדירות של הקהל. מחיאות הכפים לא פסקו גם כאשר שיינא, בבגדים בלויי סחבות, נכנסה לאולם. מוטל הבחין בה מיד לאחר שנכנסה, והחיוך שעל פניו נהפך למבט החרד מפני הבאות. רעיתו הנוכרית, שעמדה לידו עם צלב הזהב הנוצץ הענוד על צווארה, שמה לב לשינוי הקיצוני שחל במראה פניו. למול הקהל המריע שלא כל כך הבין מה קורה על הבמה, ניגשה שיינא למוטל, אחזה בדש חולצתו וקרעה אותה. "הבן שלך מת", אמרה. מוטל בירך "ברוך דיין האמת" בשם ומלכות והעמיק את הקרע. אחר כך רץ בעקבות שיינא אל הבית שבשטטל, אל ההורים שנעזבו, אל העגונה הנבגדת, ואל צור מחצבתו.

***

במרוץ החיים הבלתי פוסק, אנחנו עולים לפעמים על המסלולים הלא נכונים, וממשיכים לרוץ בהם עד שהמרוץ נעצר, אם בגלל שהגענו למבוי סתום או – חלילה –בשל אסון שפקד אותנו. אז אנחנו מגלים שהגענו למקומות שאנחנו בכלל לא רוצים להיות בהם.

המשימה המוטלת עלינו היא כפולה – לְבַקֵּר את עצמנו במהלך המרוץ, וּמִדֵּי פעם לעצור באופן יזום ולבדוק איפה אנחנו נמצאים.

"שׂוּבָה יִשְׁרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי כָשַׂלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע י"ד, ב)

שבת שלום,

יונתן צווכר ורונן כץ