לפרשת בהעלותך /

גילעד רוזנברג

"ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במֹעדו בתוך בני ישראל: ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:"     (במדבר ט', ז-ח).

בפסוקים אלו ניגשים אותם הטמאים לפני משה בבקשה להקריב את הפסח. משה בתגובה מחכה לדבר ה' שיכריע בענין. מצב דומה אנו קוראים גם בפרשת פינחס, כאשר בנות צלפחד מבקשות נחלה מאת משה למרות שאביהן מת, וגם שם משה מחכה לשמוע את דבר ה'.

רש"י – בעקבות המדרש – משתמש בביטויים דומים בשני המקרים:

"וראויה היתה פרשה זו להאמר על-ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן..."

כך בפרשת בהעלותך. ובפרשת פינחס:

"ראויה היתה פרשה זו להכתב על-ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".

ברם, כאן, בפרשת פינחס, מוסיף רש"י נתון נוסף:

"נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר 'והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי' (דברים א', יז)".

רבינו בחיי עומד על הזהות בין המקרים ומוסיף נדבך נוסף בהבנת הפסוקים:

"העניין הוא, מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר התלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאין משכלם שיוצאי ירכו של האדם קודמין ליורשו אם בן אם בת, וכיוון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש, אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חֹדש זה בחֹדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש".               (במדבר ט', ח סוד"ה עמדו)

העולה מראשונים אלו, שבפרשת בנות צלפחד, הֵעלמות ההלכה ממשה הגיעה אליו כעונש על שאמר לבני ישראל להביא אליו את כל הדבר הקשה. ניתן אולי להבין, שבעצם נשכחה לרגע ממשה המשמעות המלאה של העובדה שהוא מנהיגם של בני ישראל, אותה משמעות הקובעת כי משה  –עם כל גדולתו האישית, וככל הנראה אף בגללה  –אמור להיות הקשר בין הקב"ה לעם ישראל. במקרה זה הוא לקח על עצמו לפסוק בכל המקרים מבלי לערב את הקב"ה, וכתיקון לזה, הובא לפניו מקרה שבו לא היתה למשה ברירה כי אם לפנות לקב"ה.

ברם, לא כך פני הדברים בפרשת בהעלותך. בפרשה זו נעלם ממשה דבר שגם מסברא אי אפשר היה להגיע אליו, ואין כאן שום חטא, וגם שום עונש לא מגיע למשה, כי יש יחס נכון בין הסמכות האנושית לציווי הא-לוקי.

יחס כזה אנו מוצאים גם בהמשך הפרשה, כשמתוארים דרכי המסע של בני ישראל. בתחילה מתואר הענן כגורם הקובע את הזמנים לנסיעת ישראל:

"ולפי העלות הענן מעל האהל... יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו..."     (במדבר ט', יז-יח)

ומיד בפרשיה הבאה מצֻווה משה על עשיית החצוצרות, שדווקא הן "והיו לך... ולמסע את המחנות" (במדבר י', ב).

נראה מכאן, שהענן הוא שקובע את זמני המסע, אלא שגם לחצוצרות  –מעשה ידי אדם  –יש צד בעניין. על-פי האמור לעיל ניתן לומר ששילוב זה בא כדי להעביר את המסר, שאולי קצת נעלם ממשה בפרשת בנות צלפחד: לבני ישראל ולמשה יש שליטה ויש יכולת לפעול בצורה עצמאית, והחצוצרות הן אלו שבאמצעותן מודיעים על המסע, אבל חשוב לזכור ולהדגיש שלמרות הכל, הענן הוא שקובע את זמני המסע והקב"ה הוא ששולט ומכוון את דרכם של בני ישראל. כך היה במדבר, וכך גם בחיינו כיום.