לפרשת ויקרא / אבי לוין

בסוף הפרשה, התורה דנה במצווה ש"החפץ חיים" עצמו התפלל שלא יצטרך לקיימה – מצוות השבת גזילה. אבל יש לקח חשוב מאד שניתן ללמוד מעצם ביסוס מצוות העשה של החזרת גזילה, על עבירה על מצות לא-תעשה של גזילה. התורה אומרת: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בכפילות בפסוק?

ברמה הטכנית, הגמרא דורשת מהכפילות בפסוק מתי יש צורך בפיצוי ממוני ומתי יש צורך בהחזרת החפץ עצמו. לדוגמא – אם משהו גונב עצים ובונה מהם כסא, האם הכסא הוא בגדר "הגזילה אשר גזל"?

אבל ברמה יותר מעמיקה, הכפל בפסוק מלמד אותנו לקח חשוב לגבי מהות התשובה.

מסופר על החת"ס שפעם אחת מכר את פמוטי הכסף שלו על מנת להלוות לחבירו סכום כסף גדול. מספר ימים לאחר פריעת החוב, קבל החת"ס גביע כסף יפיפה. בליל שבת הוא הוציא את הגביע מכיסו והראה אותו לכל בני ביתו. "תראו את יופיו של הגביע" אמר החת"ס "תראו את החריטה המסובכת – כנראה שזהו גביע יקר מאוד". משפחתו הזדעזעה, הם ידעו שהגביע נשלח על ידי הלווה, זוהי ריבית מדאורייתא. הם לא הבינו למה החת"ס כל כך מתפעל ממנו. לפתע הרצינו פניו של החת"ס "אבל ילדי, התורה אוסרת לקחת ריבית ולכן אחזיר את הגביע לכיסי ולא אשתמש בו לעולם! אני יודע שאתם תמהים מדוע אפילו הסתכלתי בכוס, ולכן אסביר את מעשי: אנשים לא באים אלי בדרך כלל ללוות כסף, ולכן לא הרגשתי תאווה לקחת ריבית. עכשיו, שיש בידי הזדמנות לשמור מצוות לא-תעשה זו, רציתי לקיימה מתוך רגש תאווה, ורק אז אוכל להעריך את הציווי".

ישנן שתי סיבות בסיסיות מדוע אנו מחויבים להחזיר גזילה: א. החפץ לא ברשותנו; ב. החזרת החפץ עוזרת לנו להמנע מגזילה בעתיד. אם נחזיר חפץ שאנו רוצים להחזיק, נאמן את עצמנו לכבוש את יצרנו, אבל אם נחזיר חפץ שנה או שנתיים לאחר הגזילה – האם ישנה עדיין אותה תאווה להחזיק את החפץ?

הרמב"ם כותב שמעשה התשובה הגדול ביותר הוא כאשר תאוות הפשע עדיין קיימת. האם החזרת הגזילה מבוססת על זכרון רחוק של מעשה הגזילה, או שמא על "הגזילה אשר גזל"?