ושם אשה גדולה
/ הרב אמנון בזק
דברים לזכרה
של דינה הכהן ז"ל
בין
שכונת רחביה לשכונת שערי חסד
בירושלים, שוכן לו בית בצל העצים.
אל הבית נכנסים דרך שער ברזל,
עוברים חצר קטנה, ומשפותחים את
הדלת, שעל פי רוב אינה נעולה,
נכנסים לתוך עולם מופלא. עולם של
קנקן ישן מלא חדש. לא במקרה נמצא
הבית במקום שבו הוא נמצא. כל הטוב
והחסד שבשערי חסד, כל מרחב הדעת
שמייצגת רחביה, התקבצו יחד לתוך
בית זה. הצניעות הקורנת מכל פינה,
הרהיטים הישנים יחד עם הספרים
החדשים, כל אלה הם חלק מרוחו של
הבית. ושם אישה
גדולה.
דינה
הכהן ז"ל ייצגה בעיני אידיאל.
כה רבות אנו מחפשים את חכמת
המיזוג – בין יראה לחכמה, בין
חובת האדם לא-להיו לחובתו כלפי
בשר ודם, בין יכולת הנהגה ועשייה
ציבורית לצניעות וענווה, בין
גדלות אנושית לחום הלב. כסבור
אני, שיותר מכל אדם שפגשתי בחיי,
מיזגה דינה ז"ל את כל התכונות
הללו באופן מושלם, כמעט בלתי
נתפס. תלמידה חכמה, מרצה בחסד,
בעלת השקפה פתוחה ומשכילה, ועם
זאת רעיה ואֵם בכל נימי נפשה,
בעלת רגישות מופלאה לכל אדם, ולא
ניכר שוע לפני דל. בתוך עמי
אנכי יושבת.
בצמתים
החשובים בחיי זכיתי שדינה
ליוותה אותי. את השורות הללו אני
כותב בראש ובראשונה מתוך הכרת
תודה עמוקה כלפיה, ומתוך צער על
שלא מצאתי עוז בנפשי, בביקורי
האחרון אצל דינה כחודש לפני
פטירתה, לומר לה פשוט: תודה. תודה
על כל מה שנתת לי, בעצה ובתושייה
במשך השנים; לאשתי, שאותה לימדת
לפני נישואינו ונשארת קרובה
אליה מאז; להורי, שחיו איתך ועם
בעלך ר' ידעיה בידידות עמוקה זה
עשרות בשנים. תודה על הדגם שהיית
לנו. תודה על החום והאהבה שהשפעת
עלינו. יהיו הדברים הבאים בבחינת
הבעת תודה מאוחרת. את
הבית ברחוב אושיסקין הכרתי
מילדות. ברם, הזיכרונות
המשמעותיים הראשונים שלי מאותו
בית הם מתקופת בר המצווה שלי. ר'
ידעיה הכין אותי לקריאת התורה,
לשבת ויגש תש"מ. את פניי הייתה
מקבלת דינה ז"ל, תמיד באותו
חיוך קורן. עצם השהות בבית הייתה
בעיני תמיד חוויה – הרהיטים,
שחלקם נעשו ע"י בני הבית; שעון
הקוקיה, המתקתק עד היום, ומי יודע
כמה שנים עוד לפני כן; וריחות
מאכליה המיוחדים של דינה. בזמן
הקריאה בפרשה, הייתה דינה יושבת
בצד, מטה אוזן, ומדי פעם מוסיפה
הערה מחכימה משלה. וזה היה, אולי,
סודה הגדול של דינה: מילה או
שתיים, שהיו כל כך משמעותיות.
עשרים ושתיים שנים ויותר חלפו
מאז, ועדיין, כשאני קורא את פרשת
ויגש, אני מדגיש את הקמץ במילה
"אל תרגזו בדָרך", כיון
שדינה אז העירה לי בעדינות,
שבקריאתי זה נשמע כאילו אני אומר
"בדֶרך". עברו
השנים, ואני בשנותיי הבוגרות
כרווק. על פי דרכו של עולם, פונים
אנשים ומציעים "שידוכים".
שוב ושוב אני נעזר בדינה, מורתן
של מאות בנות. על פי דרכה המיוחדת,
ידעה דינה לתאר היטב כל בת
ששאלתיה עליה, ואיך שהוא הצליחה
בלא לומר מעולם מילה רעה על אף
אחת, לרמוז בצורה עקיפה בכמה
מקרים שהצעה זו או אחרת אינה
נראית לה. דינה גם סייעה לי
בחכמתה ובעצותיה, וכה שמחה הייתה
לבסוף כשהתארסתי עם אשתי ענת
תבדל"א. אך טבעי היה שדינה
תלמד איתה לקראת החתונה, כפי
שעשתה עם בנות לאין ספור, ואני
יודע, שכפי שהקשר עם אשתי נותר
בעוצמתו לאורך כל הדרך, הרי שכך
גם היה עם מאות מתלמידותיה. בשנים
האחרונות, מדי קיץ, בימי העיון
בתנ"ך הנערכים מטעם מכללת
הרצוג, הופיעה דינה באופן קבוע.
היא, המורה הדגולה, הייתה תופסת
לה מקום בירכתיים, ומקשיבה. כמה
מאושר הייתי לראותה נכנסת
לשיעור שלימדתי. באופן קבוע
הייתה דינה ניגשת בסוף השיעור,
מברכת, ומוסיפה הערות מחכימות.
כל הערותיה זכורות בלבי היטב,
ואחת מהן ברצוני להביא כאן, כיון
שהיא מלמדת על דרכה המיוחדת.
בשיעור על מעשה המרכבה בספר
יחזקאל, העליתי אפשרות שמשמעותה
של המילה "כרוב" היא - שור (על
פי ההשוואה בין יחזקאל א', י ל-י',
יד, ומסיבות פרשניות נוספות,
שאין כאן המקום לעמוד עליהן). שאל
אחד המשתתפים: הרי הגמרא בסוכה (ה:)
פירשה את המילה "כרוב" כפני
תינוק? בתשובתי, ציינתי שזו גם
הבנת הראב"ע (מובא באברבנאל שם),
ועמדתי על היחס שבין פשט לדרש.
בסוף השיעור ניגשה אליי דינה
ובפיה הצעה: אין בכלל סתירה בין
הפשט לדרש: הגוף הוא של שור,
והפנים של תינוק! הצעה זו כל כך
מתאימה היתה לאישיותה. לשלב בין
הישן והחדש, בלי כל סתירה, בלא
מתח. בפשטות, בהרמוניה מופלאה. לא
מעט שוחחתי עם דינה על מעמד
האישה הדתית בימינו, וגם כאן
הציגה דינה את דרך המיזוג
המופלאה שלה. דינה הייתה למדנית
במלוא מובן המילה, אוהבת ספר,
לומדת ומלמדת. אך עם זאת, ראתה את
תפקידה בראש ובראשונה כאם
וכרעיה. היא גידלה למופת את
שמונת ילדיה, וזכתה לרוות מהם
נחת לרוב. היא כאבה את התרחבות
התפיסות הפמניסטיות, שאותן ראתה
כחותרות תחת ייעוד האישה
ותפקידה, וזאת דווקא מתוך הערכתה
הרבה ללימוד תורה ע"י נשים.
היא דיברה רבות על לימוד לשמה,
ככלי להתקרבות לקב"ה, ולא
כמכשיר למאבק על "זכויות
האישה". לא פעם שמעתי מפיה,
שביהדות בכלל לא מדובר על "זכויות"
הבעל או האישה; נהפוך הוא, ההלכה
מדברת על "חובות" הבעל
והאישה. הנישואין, כך הדריכה
מאות כלות, הם מוסד שבו כל אחד
תורם את שלו, ולא רואה בו כלי
להשגת זכויות. את
דינה פגשתי בפעם האחרונה בשבת
בשלח, עת ביקרתיה עם משפחתי
בביתה. דינה הייתה כבר חלשה מאוד,
ודיברה במאמץ. וכאן, בפעם
האחרונה ששוחחנו, שבה דינה
והפתיעה: "התכוונתי להתקשר
אליך, אבל שמעתי מאמך שתבוא ולכן
לא התקשרתי. בכל אופן, רציתי לומר
לך יישר כוח על הדברים שכתבת ב'דף
קשר' (באותה שבת, בעניין הפולמוס
על לימוד התנ"ך). יש ב'שמונה
קבצים' התייחסות מפורשת של הרב
קוק, לצורך לאחד את גישות המחקר
עם תפיסות האמונה". כאן, ביקשה
דינה להראות לי את המקור המדויק,
אך לא מצאנו את הספר. דינה הפנתה
אותי לבועז חתנה, שיראה לי את
המקום המדויק. כל זאת בשעה
שמחלתה הקשה ניכרה היטב על גופה,
כחודש לפני פטירתה. רק
מעט העליתי כאן על הכתב, מתוך
זיכרונותי האישיים. אין בכך שום
ניסיון להתחיל להקיף את מלוא
אישיותה ודרכה. אבל יש בכך כאמור,
מבחינתי, משום הבעת תודה קטנה,
אולי קצת באיחור. תודה
לך, דינה. דמותך תישאר חקוקה
בלבנו. לאורה, נחנך בע"ה את
ילדינו. תהא נשמתך הטהורה צרורה
בצרור החיים. * *
* השורות
שלמעלה נכתבו ביום לווייתה של
דינה. בביקורי ב"שבעה" סיפר
לי ר' ידעיה, שכששבו בני המשפחה
בליל פטירתה של דינה לביתם, מצאו
ששעון הקוקיה שהזכרתי לעיל,
שתקתק לו שלושים וחמש שנה, נעצר
ונשאר עומד על שעת פטירתה של
דינה. |
