שבת פרשת ויקרא ג' ניסן ה'תשס"ב, גליון מספר 852

"...נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה..."             (ויקרא ד', ב).

ומה לנפש ולחטא, וכי הנפש היא זו החוטאת? האם מקור החטא הוא בנפש האדם?

לכאורה, גופו של אדם הוא המניעו לחטא. מקורו של החטא הוא בארציותו וגשמיותו של הגוף, ואינו תוצר של הנפש הרוחנית הנשגבה.

ניתן להציע שאת המושג "נפש" הכתוב בפסוק, אין להבין בדרך הרגילה, כך לשיטתו של רבינו בחיי:

"בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם – 'נפש', כענין שכתוב 'נפש כי תחטא', שבאורו על גוף האדם, כי החטא איננו מצד הנפש..."             (שמות א', ה).

אולם, אין זו הבנת הרמב"ן:

"'נפש כי תחטא בשגגה' - בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש"             (ויקרא ד', ב).

לפירושו, אכן כוונת הפסוק לנפש האדם. אמנם לשיטה זו משמע שדווקא בשגגה, כאשר מדובר על טעות המחשבה, זהו חטאה של הנפש.

ברם, ניתן לומר שאכן מקור החטא הוא בנפש האדם. מה משמעות יש לגוף ללא נפש? הכֹח המניע את הגוף לדבר מצווה או לדבר עבירה הוא הנפש.

וכך, יבואו הנפש והגוף לדין לפני ריבונו של עולם:

"...הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים, אני לא חטאתי, הגוף הוא שחטא! משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך? אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים, אני לא חטאתי, נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך? מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד"             (ויקרא רבה פ"ד, ס"ה).

החטא הוא בחיבורם של הגוף והנשמה, כשם שהזכות היא בחיבורם. הקב"ה הדן את האדם, דן שניהם כאחד.

הנפש שואפת מעלה והגוף נטוע בקרקע. רחוקים הם זה מזה כרחוק שמים וארץ, אך קיומו של האדם הוא בחיבורם.

"וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה"     (בראשית ב', ז).

זוהי ההגדרה וזהו עצם הקיום, זוהי המשימה וזהו האתגר.

שבת שלום

אלדד פרקש ויונתן צווכר