בארצות השתיקה / שוקי טיילור

-In New York there was an eerie silence

לקורבנות הטרור, תשס"א - תשס"ב

אנחנו הולכים בארצות השתיקה, אתה לצידי.

עשן אפור, לא סמיך, מבהיל את הרחובות,

פנסים לוכדים אותו,

הוא לא זז.

אתה מנסה לפלוט משהו, תגובה אולי, לשתיקה שמערטלת,

אבל חומות ברלין נבנות בגרונך, אבן אחר אבן.

וסערות צולפות וברקי תהילה מכים בבטנך.

מכה אחר מכה.

ואין יציאה

וכניסה

מארצות השתיקה.

זה המקום שלפני הצרחה הזועקת,

עיני רומזות לך.

ואתה יודע:

זה לפני שטף של זוועות.

וגופך, 'אתה צודק', מהדהד לי:

אנחנו לפני מבול של דמעות.

ובת קול מן השמים בוכה:

תתעוררו, שניכם, מיד:

הכתבתי מציאות חדשה!

אך אין מקום ליקיצה,

אנו עונים לה,

בארצות השתיקה.

אנחנו מגיעים לגדר תיל. אולי חשמלית.

יש סחף של מי מלח.

יש זרם של יציאה

אנחנו נאחזים בעקשנות, בכל כוחנו

להלם ולטרום שיגרה.

בכל מאודנו אנחנו

נדבקים אל ארצות השתיקה...

שם נתייפח, אתה גועה בי,

שם נכעס, אני נסער בדממה,

שם לא נראה את בוראנו,

שם אין ימים של שתיקה,

שם לא נדע כי אנחנו.

שם לא נישא פנים,

שם נהיה אנחנו,

בסוף, שם, נהיה מאושרים...