| קישורים |
|
|
||
'סמוכים לעד לעולם'"ואמר רבי אלעזר - סמוכים מן התורה מנין? שנאמר - 'סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר'... ואמר רב יוסף - אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש..." (יבמות ד.). בירושלמי בסוטה, מובאת המימרא הבאה: "משה כתב חמשה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם..." (ירושלמי סוטה, פ"ה ה"ו). מימרא זו מזכירה לנו קטע מתוך הברייתא המפורסמת שבשלהי השותפין. הברייתא מאריכה למנות את כותביהם של ספרי הנבואה, ובתוך הדברים מובא גם הייחוס לדברים שכתב משה: "... ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב..."
אך נראה שיש הבדל מהותי בין הברייתא הנמסרת בבבלי לבין תאומתה הארצישראלית. נקודת המוצא הטקסטואלית לבחינת הבדל זה, היא הכפילות של פרשת בלעם. הרי משה כתב את כל התורה, ומדוע לחזור ולהזכיר בנפרד שמשה כתב את פרשת בלעם? "ופרשת בלעם. נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה, וסדר מעשיו" (שם רש"י ד"ה ופרשת בלעם). תשובה שונה, מעניינת מאוד, מובאת בריטב"א: "והא דאמרינן לעיל במשה, שכתב ספרו ופרשת בלעם - נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא - הקב"ה כתבה כשאר התורה; אלא פרשה בפני עצמה היא, שכתב והאריך בה יותר, והיתה מצויה להם" (בבא בתרא יד:, ריטב"א ד"ה והא דאמרינן).
נראה, שהריטב"א נסמך על שולחנו של הירושלמי, והברייתא שנמסרה בתלמודה של ארץ ישראל מַגְלִימָה את התירוץ הזה בדיוק. זהו, אם כך, הסבר אפשרי גם בברייתת הבבלי. אך נראה שניתן להציע הסבר נוסף. "אלה הדברים. אלה - מיעט הקודם... פי' - אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפי' אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן..." למעשה, יסוד לכך כבר בדברי חכמים במגילה לא:, שם נאמר שקללות שבמשנה תורה - משה מפי עצמו אמרן.[1]אך אור החיים הקדוש מְתַבְנֵת את תבנית היסוד הגמרתית, מרחיב את היריעה, ומקצין מעט את הרעיון: "... ואפי' מה שחזר ופי' מאמרי ה' הקודמין, לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים..." אור החיים הקדוש נולד בשלהי המאה השבע עשרה, ונפטר בשנת 1743. דה-וטה נולד רק בשנת 1780, ואת עבודתו המחקרית על ספר דברים פירסם בשנת 1805. הדברים מזכירים את היחס בין השאגת אריה לבין הרופא הצרפתי אוסטרוק, יחס שעליו עמד הרב מרדכי ברויאר במאמרו המונומנטלי במגדים.[2]הרב ברויאר מצטט, בהקשר זה, דברים של השפת-אמת. ואנו נוכל להציע מקור מקביל: "... כי כאשר אחד מישראל מחדש איזה דבר מחכמת התורה, שהיא חכמת השי"ת, חכמה זו מתפשטת בכל עלמין; וגם בעולם הגשמי מתחדש כנגדה איזה דבר חכמה... ויוכלו לקולטה חכמי אומות העולם שבאותו הדור ולחדשה, ויחשוב הרואה שהם חדשוה..." האם יש משמעות להפרדה זו שבין החומשים? ייתכן שיש לכך השלכות מועטות, ואחת המעניינות שבהן קשורה למובאה שעימה פתחנו. הראב"ן תולה, בהפרדת החומשים, את הסיבה לכך שדורשים סמוכים במשנה תורה: "... דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה, במשנה תורה דריש; וטעמא - משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה, ואין מוקדם ומאוחר. אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה, לא סידר אלא להדרש..."
[1] ועיין היטב במאירי במגילה לא:, ד"ה מה. |
||