| קישורים |
|
|
||
התפילה האפורה / אביעד ברטובמצוות אנשים מלומדה[1]למרות מרכזיותה של התפילה בחייו של האדם המאמין, לרבים התפילה לא תמיד מהווה שיא של התקדשות והתעלות בעבודת ה'[2]. האדמו"ר מכלויזנבורג היה נוהג לומר[3]: "תנו לי תפילה שהיא כמצוות אנשים מלומדה". למה התכוון האדמו"ר? המשנה בברכות (כח:) קובעת ש"העושה תפילתו קבע אין תפלתו תחנונים". חז"ל ירדו לעומק מחשבתו של האדם והבינו שקשה לו עם השגרתיות שבתפילה היום-יומית, על כן הם דרשו שהתפילה תהפוך משיגרה לחוויה. א"כ, מה הביא את האדמו"ר מכלויזנברוג להפוך את האמירה של חז"ל על פיה? האדמו"ר הבין שגם לתפלה השגרתית יש משקל. יש להבין שקיימות בתפילה שתי רמות: רמה ראשונה היא תפילה של רחמים, בה יהודי מגיע לדבקות בבורא והתעלות הנפש, בדומה לתפילתה של כלה קודם חופתה. יש רמה נוספת של תפילה, תפילה הנאמרת מתוך מחויבות הנכונה לכל זמן ולכל מצב. דוגמא לעניין היא תפילת המנחה, שבאמצע יום עבודה קשה היהודי מפסיק את סידוריו ועומד לפני הקב"ה. אמנם, תפילה זאת נאמרת מתוך טרדה ובלי הכוונה השלמה אך יש בה ערך רב. במאמר זה ננסה להבין כיצד פועלת התפילה ונדגיש דווקא את הצד "האפור" שבה. נטייל דרך החסידות והקבלה לר' חיים בחידושו השני בספרו על הרמב"ם. ולוואי שנזכה ויתקיים בנו הכתוב "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטייך למדני". הקסם שבמיליםמה עושה התפילה? האם היא פועלת כלחש קסמים, שבעזרת צרוף אותיות ומילים מצליח המתפלל להוריד שפע מהשמים; או שמא מדובר בבקשה של עבד מאדונו (או בן מאביו) שהאדם שואל מקב"ה על הצרכים הרוחניים והגשמיים שלו. ה'שפת אמת' בדרשותיו לפסח (תרל"ד) מבין שבכל מזמור, ובפרט בשיר השירים, גם לאותיות יש משקל, וזה לשונו: "י"ל שהוא השיר שבא מן השירים אשר לשלמה כי איך יכולין לשיר לפניו ית'. רק שאותיות התורה הם גבוהים וכשמוציא אותם האדם כראוי הם משוררים ועלים לשורשם. וכן י"ל הבוחר בשירי זמרה שיר שהזמר עצמו משורר".
שלמה ברוח הקודש שלו זכה לצרף את האותיות הנכונות ולחבר שיר נפלא על האדם ונשמתו[4]. כך גם בתפילה, המילים הם חיבור של אותיות היוצרות את תוכן התפילה. גישה כזו לתפילה נמצאת בספר 'נפש החיים'. על פי 'נפש החיים' אין צורך בכוונה, צרוף האותיות כשלעצמו עובד כלחש קסמים ופועל את פעולתו. עצת המגידבספר 'מגיד מישרים' מציע 'המגיד'[5] ל'בית יוסף' לבטל את המחשבות הזרות בתפילה על ידי כוונה בצורת האותיות. נפש החיים מסביר את ההגיון העומד מאחורי פתרון זה: "כי גם מה שנתגלה לנו קצת כונות התפלה מרבותנו הראשונים ז"ל קדישי עליונין... והוא בלתי אפשר אם לא על ידי הנבואה העליונה, ורוח קדשו יתברך, אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפילה והברכות, שם הוא יתברך שמו בפיהם אלו התבות ספורות, וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת, מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עמק כונתו יתברך שמו, איזה דרך ישכן אורה שלכל תבה פרטית מהם. אלא העיקר בעבודת התפלה, יציר לו אז במחשבתו אותה התבה באותיותיה כצורתה ולכון להוסיף על ידה כח הקדשה ואורם..." (נפש החיים שער ב'). ר' חיים סובר כי לכל אות ותיבה בתפילה יש משמעות מיסטית. אנשי הכנסת הגדולה קיבלו בנבואה את נוסח התפילה. 'המגיד' מייעץ לכל מי שטורדות אותו מחשבות זרות בתפילה לכוון את התיבה לפי צורת אותיותיה. אלא שלדעת 'נפש החיים' ההתבוננות בצורת האותיות היא עצמה תפילה, ולא מדובר במתודה בלבד המסלקת את המחשבות הזרות. גישה מקבילה, אך שונה, היא הגישה החסידית. וכך אומר רבי אהרון מזיטומיר: "העיקר שיהיה שפל ברוח ולהתפלל פשוט בפירוש המילות ולדבק עצמו אל אותיות התפלה, והאותיות עצמן הן באות למעלה ונעשים הכוונות והיחודים למעלה" רבי אהרון הבין שגם לאותיות התפילה יש ערך סגולי כאשר המתפלל מדבק עצמו אליהם. התפיסה החסידית המקובלת היא שהתפילה היא דרך להדבק בהקב"ה, ומי שזוכה להדבק בקב"ה מעלה איתו את אותיות התפילה. בחסידות, בניגוד ל'נפש החיים', אין משקל סגולי לאותיות כשלעצמן, הדבקות היא היוצקת את התוכן לאותיות. לכן, תפילה טכנית חסרת הדבקות, לא תתקבל בחסידות. אצל ר' חיים, לעומת זאת, יש ערך סגולי לאותיות ולכן גם תפילה 'טכנית ואפורה' תתקבל, כי האותיות בעצמן מתקנות עולמות. אמירה
רבנו בחיי מחלק את עולם המצוות לשניים: "שכל מעשה שהוא לאלוקים איננו נמלט מאחד משלשה חלקים: אחד מהם חובת הלבבות בלבד... והחלק השני חובת הגופות והלבבות יחדיו, כמו תפילה ולימוד התורה והשבח והתהילה לאלוקים... ודע כי המלות תהיינה בלשון כקליפה... ותפילה כגוף והעיון כרוח..." (שער חשבון נפש). רבנו בחיי ממקם את התפילה בין מצוות שהמוקד בהם הוא בכוונה, בדומה למצוות יחוד ה', לבין מצוות שהמוקד בהם הוא המעשה הפיזי, כגון עשיית מעקה. בתפילה, ההגדה היא המעשה, או 'הקליפה' כלשון רבנו בחיי, והכוונה היא חובת הלב. אנו מוצאים חלוקה דומה בין 'כוונה' ל'מעשה' במצוות קריאת שמע אך במושגים שונים. בקריאת שמע יש חלוקה בין 'מעשה המצווה' שהוא אמירת הפסוקים, ל'קיום המצווה' (-הכוונה), שהוא קבלת עול מלכות שמיים. הד לחלוקה זו אנו מוצאים ברמב"ם בכותרת להלכות קריאת שמע. שם הוא מזכיר את עניין קבלת עול מלכות שמיים ומחסיר את חובת האמירה של פסוקי קריאת שמע כפי שהם כתובים בתורה[6]. נחזור לעניינינו. ראינו שבתפילה, כמו בקריאת שמע, יש שני חלקים (קיומים) למצווה: א) האמירה ב) הכוונה. כל אחד מהחלקים מתפקד בפני עצמו, מה שאומר שגם לצד הטכני-המילולי של התפילה יש משמעות אף ללא הכוונה, וכפי שהבין 'נפש החיים' שהאותיות עצמן הן התפילה. אולם, יש לשים לב שכבר חז"ל גילו לנו ש'תפילה ללא כוונה-כגוף ללא נשמה'. כלומר, קיימת כוונה בסיסית שחייבת ללוות את התפלה. א"כ, מהי הכוונה שעליה ויתרו ר' חיים ור' בחיי בדברים שהבאנו לעיל? הכוונה
בתפילה ניתן לדבר על שלוש כוונות שונות: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו... כאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה" (או"ח סימן צ"ח).
השו"ע דורש הבנה בסיסית של התפילה[7]. אין מדובר ב'יחוד יחודים' אלא בהבנת הטקסט גרידא. לכאורה, לרמה זו יכול להגיע, בממוצע, כל מתפלל ותיק שהתפילה שגורה על לשונו[8]. כוונה זו דורש גם ר' חיים, שכן בלעדיה התפילה היא לא יותר מאשר אוסף הבהרות. "בתפילה הוא מדבק את עצמו לאור אין סוף ברוך הוא, השורה בתוך האותיות, וזה מכניע כל כוחות הגופניות ובא ממש להתפשטות הגשמיות, ואף בא לעולמות העליונים ולשלמות" ("אור המזרח", שם).
רבי לוי יצחק מדבר על הדבקות לאור אין סוף. אותה דבקות מטהרת את האדם, ומבטלת את המסגרות הפיזיות והגשמיות בהם האדם נמצא, בדרכו אל השלמות. "אומנם רבנו האיי גאון זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצוות צריכות כוונה. וקשה להם, דהוה לן למימר שאע"פ שלא נתכוון לברך על השכר מתחלה, כיוון שנעשית המצווה יצא, ואמאי לא איפשטא? וי"ל, דאפי' מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום הכוונה, כגון נטילת לולב (סוכה ד' מב. ), דאמרי' מדאגבהו נפק ביה, וכן כל כיוצא בזה. אבל במצוות שתלויה באמירה, ודאי צריכה כוונה שאמירה היא בלבד" (דף ו: בדפי הרי"ף).
תלמידי רבנו יונה הבינו שהמחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, לא קשורה ל'מצוות רוחניות'. בהם המעשה תלוי בפעולה קוגנטיבית, כמו אמירה. במצוות מטיפוס זה הכוונה לא נלוות למצווה, אלא היא המעשה עצמו. אם כן, תפילה זקוקה לכוונה מעצם הגדרתה. ר' חיים מבריסק בדבריו על כוונת "שויתי לה' לנגדי תמיד" ביאר, למעשה, את שיטת רבנו יונה, העמידה של האדם מול קונו היא הכוונה שבתפילה. עד עתה, ראינו שהאותיות והמילים שבתפילה בעלי משמעות גם כאשר לא נסמכת להם כוונה. עם כל זאת, דרושה כוונה בסיסית כדי להחשיב אותם כתפילה. כאותן כלבים עזי נפש האומרים הב הבלעיל הזכרנו את היסוד של תפלת עבד, ובהקשר זה כותב ה'זוהר' (ח"ג קיא:-קיב: ובתרגומו של תשבי רס"א): "ומה היא? זו עבודת התפילה, שצריך להיות בה עבד ובן, להכלל במדרגות העליונות אלו. לעבוד ולערוך תפילה בסוד עבד, לעבוד עבודה של תיקון העולמות, ולהדביק חפצו ברזי החכמה. להתדבק בריבונו בגנזים עליונים כראוי. בן מתדבק תמיד באביו בלא פירוד כלל, אין מי שימחה בידו. עבד עושה עבודת ריבונו ומתקין תיקון העולמות".
ה'זוהר' מדבר על שתי בחינות בתפילה: "זהו עניין הברכה לו יתברך בכל הברכות והתפלות, שפרושו הוא, תוספת וריבוי ברכה ממש כמשמעו כנ"ל, שזהו רצונו יתברך מטעם כמוס אתו יתברך, שנתקן ונייחד על ידי הברכות והתפלות הכוחות והעולמות העליונים, שיהיו מוכנים וראויים לקבל שפעת קדשת אור עליון, ולהמשיך ולהוסיף בהם קדושת אור עליון...". הקב"ה העניק לאדם כלי נפלא והוא התפילה. בעזרתה יכול היצור האנושי להשפיע על הבריאה כולה. כיצד מתרחש דבר זה? זהו סוד כמוס, כך רצה הקב"ה, שיהיה האדם מתקן העולם. נגד התפלה כבקשה, ולא כמתקנת, כותב המגיד ממזריץ' ב'מגיד דבריו ליעקב': "אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו, רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מגלות, וכן הזוהר קורא אותן המתפללין בשביל עצמן ולא בשביל השכינה נקרא כלבים עזי נפש האומרים הב הב" (ג, עד).
ה'מגיד' מוסיף לדבריו את דברי הזוהר: "כאותן כלבים עזי נפש האומרים הב הב". הזוהר מכנה את אלה ש"מוסרים רשימת מכולת" בתפילתם ככלבים המבקשים עצם. לפי גישות אלה, התפילה היא לא למען האדם אלא למען השכינה, ואם נדייק, למען תיקון העולם. "הפעל 'התפלל' אשר ממנו נגזר השם 'תפילה', מובנו עפ"י מקור הוראתו לבחון את עצמנו ולשפוט את עצמנו... על אודות עצמנו... המתפלל יוצא הנהו מחוג החיים הפועלים ומשתמט מהם למען יחרוץ משפט אמת וצדק על עצמו... על אודות כל היחוסים שלו בנוגע אל ה' והתבל... למען יוכל להמסר אל החיים הפועלים" (חורב, עמ' 272). הרש"ר הירש מבין שהתפילה משנה את האדם, היא גורמת לו לבחון את פועלו ומעשיו בעולם. ע"י זה שהאדם בודק מה הוא עשה כדי לגדל את שם אלוקיו, הוא מתקן את עצמו. התפילה משמעה ניתוק מזרם החיים, וייתכן שזה מה שמקשה עלינו להתפלל. העמידה מול האמת דורשת קורבן שאותו האדם מקריב בתפילתו. לסיכוםלאורך המאמר ניסיתי למתוח קו בין שלוש נקודות בתפילה: הטקסט (=המילים), המודעות ומטרת התפילה - דבקות. הראיתי כי יש מקום גם לצד 'האפור', כלומר, לעצם העשייה. לא כל תפילה היא שיא מבחינת החוויה הקיומית לאדם, אך תמיד היא 'אלוקית'. כוונתי לומר, יש משהו נסתר בתפילה שגורם לקבל "שפעת קודש של אור עליון", כדברי 'נפש החיים', התפילה פועלת בכוחות עצמה. אמנם נכון הדבר, שקיים גם כיוון שונה בו דגלו החסידות המוסר[12] והזהר, הרואים בתפילה כפעולה מחנכת הגורמת לדבקות. לדעתי גישה זו מושרשת עמוק בתודעתנו ולכן אנו ביקורתיים כל כך כלפי תפילתנו היום יומית שאינה רוויה בחוויית דבקות. ולסיוםלפני שאסתום את הגולל על המאמר, ברצוני להביא קטע מ'שמונה קבצים' בו הרב קוק מנגיד בין שני סוגים של תפילות - המיסטית והרציונלית: "שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את הקשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בהוויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם. בהטבה המוסרית יוטב הגורל. ההויה כולה שואפת לקדמה..." (קובץ א', רפב).
הרב קוק עומד על המתח שהצגנו בין הגישה החסידית, שאותה הוא מכנה 'רציונלית', לזו של 'נפש החיים' שאותה הוא מגדיר 'מיסטית'. על לב אהרוןברצוני להביא קטע ממאמרו של מו"ר ורבנו הרב ליכטנשטיין ביחס לקשיים שיש לאדם המודרני בעבודת ה'. הגישה שהצגתי אמנם שונה מגישתו, אך גם היא מבכה על החוסר בפתחון הלב: "אין כיום באדם המודרני הממוצע מידה מספקת של אהבת ה' ויראתו, תודעה דתית עמוקה ואיתנה, שתניע אותו להקרבה עצמית. בסביבתו הקרובה ובתקשורת לה הוא מכור, מחויבות דתית (במקרה הטוב) תוחמת את גבולות פועלו אך איננה מתמקמת במרכזו. בקרבתו, אבן לא תזעק את מסר עבודת ה' וכפיס לא יגידנה. דרך כלל, אין הוא נושם אווירה רצינית של יראת שמים. בהיעדר דחף פנימי חזק, אין הוא מציב את ההגשמה הדתית האישית בראש מעייניו. הוא מתפלל: אך שברון לבו רדוד יותר." (עלון שבות בוגרים יד').
[1] לע"נ חברי מור מרדכי צידה, תלמיד ישיבת מצפה רמון שנהרג ערש"ק 'בהעלתך את הנרות' בפעילות מבצעית בגזרת ג'נין. |
||