|
"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא י"ט, ג)
" נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' אלהיך תירא'
הקיש מורא אב ואם למורא המקום.
נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך'
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.
נאמר 'מקלל אביו ואימו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו'
הקיש קללות אב ואם לקללת המקום.
אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה.
וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו " (ספרא קדושים פרשתא א' הל' ד'-ז')
בדרשתנו מופיעה סדרה של היקשים בין מצוות שבין אדם לה' למצוות שבין האדם לאביו ואימו. המצוות הכלולות בסדרה זו הן - כבוד, מורא, קללה והכאה[1].
ננסה הפעם לנתח את הדרשה שלפנינו מכמה נקודות מבט. ראשית, כדרכנו נתאמץ לחשוף את יסודותיהםם של חלק מהיקשים אלו בפסוקים עצמם. נוסף לכך, ננסה לנתח את מבנה הדרשה ולבחון האם בעצם המבנה של הדרשה טמונות משמעויות נוספות[2]? ובסופו של דבר ננסה לחלץ מתוך הדרשה גם את יסודה הרעיוני.
ההיקש השני בסדרת ההיקשים הוא של מצוות הכבוד: "נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך' הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום".
מקורו של הפסוק הדן בכבוד ה' הוא במשלי ג', ט: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו". ראשית, נשים לב שבמדרש מצוטט רק חלקו הראשון של הפסוק במשלי - "כבד את ה' מהונך". עיון בפסוק מראה שהדרשה מתייחסת גם לחלקו השני שלא מצוטט, העוסק בשכר המובטח למכבד ה'. שכר זה עומד במקביל לשכר המובטח למכבד את אביו ואימו - "למען יאריכון ימיך". תופעה זו רווחת במדרשים - המדרש לא מצטט את כל הפסוק אליו מתייחסת הדרשה, וכדי להבין אותה על בוריה יש לראות את הפסוק כולו[3].
אולם, כאן נראה שיש אף יותר מכך. מתוכן הדרשה נראה שהדרשן מסתמך על פסוק זה בלבד, בו נזכרת במפורש המילה "כבד". אך כדרכנו לא נסתפק בדברים הנאמרים לנו במפורש על ידי הדרשן, ונבדוק את הפסוק המובא בהקשרו הרחב. ואכן, בדיקה כזו מראה (שוב) שמסקנת הדרשן נשענת על קריאה כוללת יותר של הפסוקים, ולא רק של הפסוק המצוטט.
פסוק זה הוא חלק ממסגרת רחבה יותר בה הוא כלול - יחידת הפרקים א'-ט'. פרקים אלו מהווים יחידה תוכנית וסגנונית מיוחדת, המובחנת משאר הספר[4]. ראשית, הם עוסקים בנושא אחד רציף, ולא לקט של נושאים בפרק אחד כמקובל בספר משלי. רוב הדיון הוא סביב עניין החכמה וחשיבות ההליכה בדרכיה. הדברים מושמים בפי חכם=המורה, הפונה בלשון נוכח אל תלמידו, וקורא לו 'בני'. הוא מזהירו ביותר מחברת החטאים ומזרזו לשמוע בקול ה'חכם' ובקול ה'חכמה' עצמה:
"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (א', ח)
"בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם" (א', טו)
"בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון איתך" (ב', א)
"בני תורתי אל תשכח ומצוותי יצור ליבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ג', א)
"מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (ג', יא-יב)
"שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה" (ד', א)
"כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אימי" (ד', ג)
דרך החכמה מתוארת כאן כדרכם של האב והאם, ועל הבן ללכת בה ולדבוק בם. אנו רואים, אם כן, שהקשרו הרחב של הפסוק העוסק בכבוד ה' ("כבד את ה' מהונך") הוא עניין ההליכה בדרך החכמה. ובהקשר רחב זה משתמש המחבר בשורת ביטויים הלקוחים מהעולם של כיבוד אב ואם! ההקבלה בין כבוד ה' לכיבוד אב ואם נראית, אם כן, ברורה. רושם זה מתחזק עוד יותר מכך שגם השכר המובטח למכבד את ה' וההולך בדרך החכמה דומה לזה של מכבד אביו ואימו:
"כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ג', א)
"אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (ג', טז)
"שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים" (ד', י)
עד כה דנו בהיקש השני - בין כבוד ה' לכיבוד אב ואם, וביסודותיו בפסוקים. לשני ההיקשים האחרונים (מקלל ומכה) נתייחס בקיצור:
ייתכן שברקעה של ההשוואה בין מקלל ומכה אביו ואימו למקלל ומכה ה', עומדת גם חומרת העונש הגדולה המיוחדת לשניהם: על מקלל ומכה אביו ואימו נאמר:
"ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כ"א, טו), "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם, יז)
למקלל ה' יוחדה פרשה שלימה, ובסופה: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כ"ד, טז).
ננסה כעת לנתח את מבנה הדרשה. כאמור, בדרשה מופיע רצף של 4 היקשים: מורא, כבוד, מקלל ומכה. בכל פעם שמופיעה סדרה או רשימת פרטים מעין זו, כדאי לבחון את השאלה האם יש כאן גם מבנה או סדר פנימי כלשהו, או שמא הדברים מובאים באופן שרירותי?
בדיקה לא משוחדת של סדרת ההיקשים מעלה, שלא רק שישנו מבנה, אלא ישנו אפילו מבנה כפול! כלומר, סידור זה של הפרטים כפי שהם מוצגים לפנינו נעשה לאורם של כמה קריטריונים:
1) 4 ההיקשים מורכבים מ2- קבוצות: (א) מורא וכבוד (ב) מקלל ומכה.
מורא וכבוד - הן המצוות החיוביות הנדרשות מהאדם ביחס להוריו. נוסף לכך, מעניין לגלות שבשניהם המצווה מופיעה בסמיכות למצוות השבת! במורא - "איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", ובכבוד - "...על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. כבד את אביך ואת אמך..."
מקלל ומכה - הן המצוות השליליות מהן יש להימנע ביחס להורים ולה'. נקודה נוספת הקושרת אותם - בכל המקומות בהם הם נזכרים בתורה הם מופיעים בסמיכות:
ביחס להורים: בשמות כ"א, טו: "ומכה אביו ואמו מות יומת", ומיד בפס' יז: "ומקלל אביו ואמו מות יומת". וביחס לקב"ה: "איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו...", ומיד בהמשך - "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת".
2) בנוסף לחלוקה הפנימית בתוך הסדרה לשתי קבוצות, נראה שההיקשים מסודרים גם במבנה של תקבולת (מסוג א-ב א-ב): מורא-קללה, כבוד-מכה.
מורא וקללה הן מצוות מילוליות: קללה - (כמובן) בפה, ומורא - על פי המשך הדרשות עולה שאף מצוות מורא תוכנה בעיקר מילולי: "איזהו מורא? לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו" (שם ה"ט).
לעומת זאת הכאה וכבוד הם פיזיים יותר. הכאה - כמובן, ואף כבוד: "אי זהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (שם שם).
מהי משמעותם של סדרת היקשים אלו בין המצוות כלפי ההורים למצוות כלפי ה'? הנימוק לכך מופיע בסופה של דרשתנו: "וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו". עניין זה של שותפות ה' וההורים ביצירת האדם מופיע גם במקומות אחרים:
"תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואימו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וציפורניים ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אימו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים... וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואימו מניח לפניהם..." (נדה לא.)
שם ציון העובדה שביצירת האדם שותפים הקב"ה והוריו נועד להדגיש את חלקו של הקב"ה בעניין: ללא הקב"ה הנותן את רוח חיים, לא תיתכן לגוף עמידה. רושם זה מתחזק מהמשך הדברים שם: הגמרא מביאה מספר דוגמאות לחוכמתו של ה' ולהשגחתו ביצירת איבריו האדם:
"...בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם: בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה - ספק משתמר ספק אין משתמר, ואילו הקב"ה צר העובר במעי האשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר".
בדרשתנו, לעומת זאת, ציון שותפות הקב"ה וההורים מדגישה דווקא את הכיוון ההפוך: המוקד הוא לא הקב"ה והתערבותו ביצירת העולם, אלא ההורים: השתתפותם של ההורים ביצירת הולד מעלה אותם כביכול לדרגתו של ה' - בוראים! ביצירת האדם לא רק ה' הוא הבורא, אלא גם ההורים.
אם כן, יסודה של מצוות כיבוד אב ואם נובע, לדעת דרשן זה, מהעובדה שבעניין יצירתו של האדם ההורים משתווים כביכול לרבש"ע - הם יוצרים ובוראים בריאה חדשה. לפי זה, מצוות כיבוד הורים בשורשה היא בעצם מצווה מקבילה למצוות כבוד ה'. אשר על כן, כל ההיקשים הנ"ל הם פרטים הנגזרים באופן הכרחי מהשוואה זו - אותן מצוות הנדרשות מהאדם ביחס לה' יידרשו ממנו גם ביחס להוריו.
ביטוי חריף לתפיסה זו, העומדת ביסודה של מצוות כיבוד אב ואם, מצוי בגמ' בעבודה זרה (נד:) :
"הרי שבא על אשת חבירו - דין הוא שלא תתעבר! אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר ריש לקיש: אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי!"
רש"י: שאני יוצר הוולד בעל כרחי ומולידין, שהרי מלפני שינהוג העולם כמנהגו
לו העולם היה מתנהל לפי החוקיות האמיתית - היא רצונו של רבש"ע - ילד זה כלל לא היה אמור להיוולד, שהרי לא ייתכן שייברא יצור בעולם בניגוד לרצון ה'. אך מכיוון ש"עולם כמנהגו נוהג" ביכולתו של האדם לשמש כבורא - אף נגד רצון ה'! האדם לא רק בורא בשותפות עם ה', כפי שראינו עד כה, אלא לעיתים אף בניגוד לו. התפיסה המשתקפת בדברים אלה מחזקת מאד את עצמאותו של האדם ויכולת "הבריאה" שלו.
אם נכון הסבר זה של משמעות מצוות כיבוד אב ואם לדעת דרשה זו, נוכל להבין על פי זה גם את הדרשה הבאה:
"ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
ת"ל 'אם כבש יביא קרבנו לחטאת' מלמד ששניהם שקולים.
תורים קודמי לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
ת"ל 'ובן יונה או תור לחטאת' - מלמד ששניהם שקולים.
האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם?
ת"ל 'איש אמו ואביו תיראו' מלמד ששניהם שקולים.
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו" (שם הל' ח'-ט')
התלבטות הדרשן בנוגע לקדימות האב על האם נובעת מהפסוק בשמות "כבד את אביך ואת אמך" בו האב מוזכר לפני האם. אפשרות תיאורטית זו נדחית מהפסוק אצלנו בו הסדר הוא הפוך, ואם כן אין ללמוד על עדיפותו של האחד על השני. בדרשה מובאות עוד כמה דוגמאות לדברים שהיתה הו"א לראות היררכיה ביניהם, אך מתברר למסקנה שהם שקולים. וכאן צריך לשאול - האם רשימה קטנה זו היא מקרית - הדרשן בחר באופן שרירותי דוגמאות אלה (כי לדוגמאות אלה ישנם פסוקים מתאימים וכו'), או שהבחירה בהם דווקא היא מכוונת ובעלת משמעות? אם יש בהבאת דוגמאות אלה כוונת מכוון, נראה שלדוגמאות מעולם הקרבנות דווקא ישנה משמעות ברורה: הקרבנות הם מתנה של האדם לה', באמצעותם הוא מבטא את הערצתו והכרת תודתו. מודל זה של יחס דומה ביותר למודל של היחס הראוי בין האדם להוריו! ואם כן, גם בדרשה זו נרמזת תפיסתו העקרונית של הדרשן את משמעותה של מצוות כיבוד אב ואם, כמצווה מקבילה לכיבוד ה'.
מכל האמור עולה, שהבנה זו של הדרשן את משמעותה של מצוות כיבוד אב ואם איננה באה לידי ביטוי רק בדרשה אחת, אלא חוזרת ועולה בדרשות שונות באותה פרשה בספרא, ומכיוונים שונים. דבר זה מעניק משמעות מחודשת לפרשה כולה ולמבנה שלה בספרא, ופותח פתח לאפשרות מלהיבה של חשיפת רבדים הלכתיים ורעיוניים הטמונים גם באופן העריכה של הדרשות, ואכמ"ל.
[1] גם 'מכה' כלול בסדרת ההיקשים. מניסוח הדברים נראה, שהדרשן מבין שבאופן עקרוני ייתכן גם היקש שכזה, אלא שפשוט טכנית מושג כזה לא אפשרי - כיוון שאין מציאות כזאת של הכאה כלפי מעלה (כמו שיש בקללה).
[2] שאלה זו היא נושא לדיון מתודי ארוך. ארמוז רק לכך, שפעמים רבות התחקות אחר "טביעות אצבעותיו" של העורך בספרים שונים - תנ"ך, משנה, מדרשים, גמרא ועוד, מלמדת שגם באופן בו הדברים בנויים ומאורגנים טמונות משמעויות רעיוניות רבות, ואכ"מ.
[3] פעמים רבות קורה אפילו שהחלק המצוטט כלל אינו רלוונטי לעניין, והדרשה נסמכת אך ורק על ההמשך! חשוב, אם כן, להיות מודעים לכך כשלומדים (מי שלומד).
[4] להרחבה בעניין זה עיין במבוא לפירוש 'דעת מקרא' לספר משלי עמ' 34-35.
|
|
